"קלולס" נוסעת לטיול בנחל דן
"בשעה ארבע בבוקר אני מוצאת את עצמי בונה אוהל ניילון קטן בחניון נטוש לצד הדרך. יש פה שלושה עצי זית, קצת אדמה, כנראה שיש פה נוף ירוק. שלושים שנה לא ישנתי באוהל והנה אני בונה אחד במו אצבעותיי. נהדר. בדיוק על זה חלמתי כשדפדפתי בגליון 'טראוולר' האחרון". יעל גרטי בתפקיד סינדרלה, ששת וסאנצ'ו-פנצ'ה, תגלה שבבוקר הכל נראה טוב יותר
שנות השבעים, מזרח הכנרת, אוהל משפחתי גדול, לילה. המשפחה שלי ואני נמים. לפתע נפתחות ארובות השמיים, גשם זלעפות מתחיל לרדת, המים חודרים מכל הכיוונים. אבא שלי נאבק באוהל המט ליפול, אחיי מנסים לחסום בגופם את החורים מהם חודרים המים, מרטיבים כל טיפה יבשה בנשמותינו הצעירות והרכות כל כך. מה הפלא שלא ישנתי מאז באוהל?
לצלם את שמורת תל דן בבוקר", אומר ליאור, "לצלם מריחות של המים". יש לנו אוהל ושק שינה, אנחנו נתעורר לצליל פכפוך המים ונלטף גיריות חושניות עם אור ראשון.
אפריל 2005. השעה חצות. אני סינדרלה, והכרכרה שלי היא הרכב של ליאור שבא לאסוף אותי לטיול ספונטני בצפון, עם אוהל ושק שינה. מי יוצא לטיול בצפון בשעה חצות בלילה? הדברים שהוא מצליח להוציא ממני - זה פשוט לא יאמן. מחובבת פדיקור אורבנית הוא הופך אותי אט אט למדריכה של החברה להגנת הטבע. "הבט, הנה חוטמית זיפנית!" אמצא את עצמי אומרת בהמשך.
בדיוק על זה חלמתי
הכבישים ריקים. אני לא מספיקה להגיד "איקליפטוס" ואנחנו כבר בחדרה. הדרך עוד ארוכה. אנחנו נוסעים לשמורת תל דן. "אני חולם כבר שנתיים
בפועל יש על הכביש גירית דרוסה וגם נחש דרוס. מה הוא חשב לעצמו, הנחש? בלילות כגון אלה חיות הצפון מגלות להפתעתן שהכביש לא שייך לאמא שלהן. ואנחנו? אנחנו לא מוצאים איפה להניח את האוהל שלנו. שמורת תל דן נעולה על בריח, שמורת הבניאס וחורשת טל גם. איפה אנחנו ואיפה פכפוך המים. "בואי נישן פה, בכניסה לשמורת תל דן", אומר ליאור, "מחר בבוקר נהיה הראשונים". "פקחים יעיפו אותנו מהכניסה בעוד שעתיים", אני אומרת. "אולי נלך לישון אצל דודה אסתר'קה בקיבוץ דפנה?" עולה בי פנטזיה על צימר מפנק עם סדיני משי בסגול-לילך.
שניה לפני שהעיניים שלי נסגרות, בשעה ארבע בבוקר, אני מוצאת את עצמי בונה אוהל ניילון קטן בחניון נטוש לצד הדרך. יש פה שלושה עצי זית, קצת אדמה, כנראה שיש פה נוף ירוק. שלושים שנה לא ישנתי באוהל והנה אני בונה אחד במו אצבעותיי באישון ליל בחניון נטוש בגליל העליון. נהדר. בדיוק על זה חלמתי כשדפדפתי בגליון "טראוולר" האחרון.
שעתיים מאוחר יותר, מופתעת מהעובדה שבכלל נרדמתי, אני משוכנעת שמישהו מסתובב סביב האוהל. רוצה לצבוט את ליאור, אבל הוא ישן כמו מומיה סקנדינבית. אין עם מי לדבר. רוח מטורפת מנשבת, מטיחה את דופן אוהל הניילון על פניי שוב ושוב. שעה מאוחר יותר אני עדיין נים לא נים, סופגת את משבי הרוח האימתניים ומגלה לתדהמתי שאני מגוננת על ליאור בגופי.
בבוקר אני מתעוררת, הלומת קרבות ניילון ורוח, מרעש של טרקטורים שמתחילים להסתובב בחניון בו התמקמנו. "אני נראית כמו ירבוע דרוס, נכון?" אני שואלת את ליאור. "לא דרוס, מעוך", הוא מתקן אותי.
שווה כל קופיקה
אנחנו ממהרים לשמורת תל דן. השעה עשר בבוקר. בשמורה נעים, קריר. גן עדן של ממש. כרטיס כניסה עולה 23 ש"ח, והאמת? שווה כל קופייקה. מדובר באחד המקומות היפים בארץ. מאות עצי דולב, אקליפטוס, אלה, ער אציל, תאנה ועוד רבים, ירוקים, מלבלבים, שתולים מעל פלגי מים, מעל שצף קצף נהר דן הנהדר, שהוא הגדול והחשוב מבין שלושת מקורות הירדן.
לפנינו עומדות ארבע אפשרויות: המסלול הקצר- בן 45 דקות, המסלול הארוך – שעה וחצי, מסלול דן העתיקה- שעתיים והמסלול המשולב- שעתיים וחצי. אנחנו מתחילים לצעוד במסלול הקצר (בכל זאת, אני נועלת נעלי עקב), עוצרים כל כמה דקות להתבוננות במים. אני מתבוננת מעלה לצמרות העצים. "איך אומרים דולב ברבים?" אני שואלת את ליאור שעסוק בדיוק בצילום קורי עכביש מרהיבים במיוחד.
אני מוקסמת מגן העדן הירוק, מציוץ הציפורים, כשלפתע אני שומעת את המשפט: "תחזיקי לי רגע את העדשה הזו", ואחריו מגיע המשפט "תוציאי רגע מהתיק שלך את המכפיל ותחזירי לשם את העדשה הזו", ואז אני מבינה שהפכתי, ללא ידיעתי וללא כל תיאום מוקדם, לעוזרת צלם. בכל נקודת פכפוך ליאור מסוגל לגמור פילם שלם, וכל פריים הוא רוצה לצלם עם שלוש עדשות שונות. ואני, נערתו החיננית ששת, מנסה להציע עוד פריימים מעניינים לצילום וזוכה למבטי ספק-בוז-ספק-נון-שאלאנט.
אנחנו צועדים ומגיעים לטחנת הקמח העתיקה שהוקמה לפני כ-150 שנה והופעלה בכח המים עד שנת 1948. בדיוק פה אני נזכרת בטיול השנתי של כיתה ט', ותוך שאני מתחילה להעלות זכרונות מאותו טיול ומכיתה ט' בכלל, אני מוצאת את עצמי מהדסת בנעלי העקב בשביל האבנים המרוצף מעל פלגי המים, בדרך לבריכת השכשוך, מנסה לא לאבד את שיווי המשקל ואת העדשות של ליאור בו זמנית.
בריכת השכשוך היא פינה קסומה בלב השמורה. היא המקום היחיד בו מותר להשתכשך במים הקרירים, ואכן בבריכה משתכשכים כעת במלוא העזוז כמאה ילדים. "פה היינו צריכים להקים את האוהל שלנו באישון ליל", אומר ליאור, עיניו נוצצות מאושר.
אנחנו מתחילים לצעוד לכיוון דן העתיקה, מתחם החפירות הארכיאולוגיות בשמורה. כאן נחשפו חומות, שערים ואתר פולחן, שזמנו מקביל לתיאור ארועים דרמטיים המוזכרים במקרא. פה כבר פחות קריר וירוק ואנחנו מוצאים את עצמנו, שטחיים ומפונקים שכמותנו, שבים על עקבותינו די מהר, חוזרים מבריכת השכשוך לעבר סיומו של המסלול ואל המכונית המהבילה. סנצ'ו פנשה סוחבת, כמובן, את החצובה.
הדרך החוצה
"בוא ניסע להצטנן מעט בצפת", אני מציעה, "השמועות אומרות שנורא קריר שם". אך בסמטאות צפת חם. כבר צהריים, ואנחנו מחפשים מקום לאכול. בטיילת של צפת העתיקה מסתמנת דילמה אכזרית בין שווארמיה בלתי ממוזגת עם רצפה דביקה לקפה חלבי די נטוש, אבל עם נוף. אני צמחונית, הוא קרניבור, לשנינו גבולות די ברורים. בסוף אנחנו בוחרים בקפה החלבי, תוך ידיעה ברורה שמרוצים ממש לא נצא מכאן. יש מאות מסעדות בארץ שמתקיימות בדיוק מאנשים כמונו, רעבים ומוכנים לעשות פשרות. אחרי אומלט יווני וסלט, ליאור אומר "אוקיי, עוד שלושה כאלה ישביעו אותי".
במורדות צפת מסתבר לנו שלא פשוט למצוא את הדרך החוצה לכיוון תל אביב. העיר הזו כמעט בלתי משולטת. בהמשך ניטש ביננו ויכוח איזו עיר בישראל משולטת בצורה הטובה ביותר לכיוון תל אביב, ירושלים או חיפה.
נסגרות לי העיניים. "אתה ישנת טוב בלילה, הא?" אני חוקרת, וליאור מודה די מהר. ממזר. לטיול הבא אני מביאה לאוהל מזרון מים, סדיני משי וכריות אנטומיות.
תל דן. לאתר של הצלם ליאור פילשטיינר לחצו על התמונה
צילום: ליאור פילשטיינר
תל דן. לא מומלץ לבעלות נעלי עקב
צילום: ליאור פילשטיינר
פרסום שימושי
מומלצים
