קליפורניה בועטת

אבל נתחיל עוד קודם: נחתתי בניו-יורק בערך חודש אחרי הזכייה הגדולה בתוכנית "השגריר" ומייד נשלחתי לשטח. ארגון "ישראל בלב", שבמסגרתו אעבוד בשנה הקרובה, מתרכז בשליחת סטודנטים ישראלים להרצות בפני סטודנטים אמריקאים בקמפוסים ברחבי ארצות הברית. וכך, כחלק מתהליך החניכה שלי בארגון, נשלחתי אחר כבוד למדינת קליפורניה הענקית מצוייד באוטו שכור, מכשיר ג'י.פי.אס לניווט לווייני (אין מה להגיד, המצאה גאונית!), ולו"ז צפוף בטירוף של פגישות, פגישות ועוד פגישות עם קהלים מקומיים.

למי ששאל בשבוע שעבר איך זה לעבור מימי "השגריר" העליזים לעבודה ההסברתית האמיתית, הנה התשובה: אחרי שביליתי כמה חודשים בדילוג בין סוויטות בבתי מלון באירופה, מצאתי את עצמי במשך שבועיים ישן על רצפות בחדרי מעונות סטודנטים ועל ספות של חבר'ה שלא היכרתי. האמת? היה כיף (טוב, הבטיחו לי שזה רק לשבועיים). שלומית ומירב, שתי צעירות מקסימות מארגון "ישראל בלב", היו השותפות שלי למסע ויחד חרשנו את הכבישים סטייל תלמה ולואיז.

מבקרים בסן פרנסיסקו‏

1

2

3

4

5

הגרוע מכל

עוד לפני שיצאנו לדרך, שמענו שהקמפוסים של קליפורניה מפורסמים באווירה האנטי-ישראלית שלהם, וחיכינו לגרוע מכל. אבל האמת היא שהימים הראשונים עברו חלק, כשההתחלה היתה במקום שאני אישית אוהב במיוחד: הוליווד. שם, מוקפים בקהילה יהודית גדולה וחמה, נפגשנו עם קהל ששמח ברובו להאזין לחבר'ה ישראלים צעירים. דיברנו עם לא מעט אנשים, גם נתקלנו ברחובות בכמה סלבס' מליגה ג', אבל חוץ מזה - חייבים להודות – שום דבר ממש דרמטי.

משם המשכנו לנסוע, ועברנו הרבה מקומות שהכרתי עד אז רק מסדרות-זבל: וניס ביץ, סנטה מוניקה, סאן דייגו – מקומות שמצטיינים בשמש חמה ובהרבה מסעדות מקסיקניות טעימות. ועדיין לא ממש נתקלנו בעוינות, אבל בכל מקום שאליו הגענו, המשיכו להזהיר אותנו מהקמפוסים ה"קשים" של קליפורניה שאותם שמרנו לסוף: ברקלי, דיוויס, סאן פרנסיסקו, וגם – סטנפורד.

סטנפורד ממוקמת בפלו-אלטו, קרוב לסן פרנסיסקו, ונראית כמו האוניברסיטאות האלה מסרטי הקולג' האמריקאיים, רק הרבה-הרבה יותר יפה. ארכיטקטורה מדהימה, 25 אלף עצים, קילומטרים של דשא – וגם כמה מהמחלקות המובילות בעולם בענפי המדע. בסטנפורד עברו 25 זוכי פרס נובל, וגם ישראלי אחד מפורסם – אהוד ברק, שעשה שם תואר שני בניתוח מערכות. חוץ מזה, סטנפורד, כמו הרבה אוניברסיטאות בחוף המערבי של ארצות הברית, היתה זירת פעילות חשובה של התנועה לזכויות האזרח בשנות ה-60 וממשיכה להיות גם היום מזוהה עם השמאל.

מה זה אומר מבחינתנו? שדי קשה להיות תומך ישראל במקום כזה; אצל חלק מהסטודנטים הרגשות האנטי-ישראליים הפכו לסוג של אופנה; לפעמים אפילו תיתקל במישהו יסביר לך בשיכנוע עמוק למה ישראל היא מדינה גזענית ושאין לה זכות קיום. הארגונים הפלסטינים עשו פה עבודת חריש עמוקה ויעילה ביותר, והתוצאה היא שבעיני רבים – רבים מדי – ישראל נתפסת כסוג של מדינת אפרטהייד, הפלסטינים בסיכסוך הם הקרבן הנצחי, וציונות היא בכלל מילה גסה.

התרגיל

מצויידים במידע הזה, הגענו למפגש עם סטודנטים. כמו תמיד, באנו להציג פן אישי וצעיר של ישראל. סיפרנו על החיים שלנו, על החלומות שלנו, וגם על הפחדים שלנו. רוב הסטודטים השתתפו בשיחה, שאלו שאלות, העירו הערות. אבל שניים, שישבו מאחור, היו שקטים. באיזשהו שלב, ובלי שהוציאו הגה במהלך המפגש כולו, הם קמו ועזבו בהפגנתיות את החדר. כששאלנו את הסטודנטים הנותרים מי היו הנוטשים, התברר שהם היו מנהיגי קבוצות מוסלמיות בקמפוס.

אבל מתברר שהשניים עשו לנו תרגיל מבריק: כשפתחנו את העיתון המקומי לראות מה דווח (אם בכלל), נדהמנו לראות כותרת מרוחה על העמוד הראשון בזו הלשון: "סטודנטים מתארים את האלימות בעזה". מתברר שבאותו יום, סמוך למפגש שלנו, היה מפגש דומה עם שלושה סטודנטים פלסטינים שתיארו את החוויות שלהם. וכך, בעמוד הראשון של העיתון, בליווי תמונת צבע גדולה, סטודנטים פלסטינים תיארו את הזוועות, כלשונם, שביצעו בהם החיילים הישראליים, הקרינו סרט שמציג את ישראל באור מפלצתי, וטענו כי האחראי לתופעת המחבלים המתאבדים הוא רה"מ בכבודו ובעצמו.

ומה עם כתבה מאזנת עלינו? ובכן, הכותרת אומרת הכל: "מנהיגים מוסלמים יוצאים מאירוע ישראלי". בכתבה מתואר איך שני המנהיגים המוסלמים שבאו למפגש שלנו יצאו בגלל "העלבון" שהם חשו לנוכח הדברים שאמרנו על הפלסטינים, וכן כי הם החליטו לעזוב ולא להיכנס איתנו לעימות.

להתראות בקרוב, איתן.

הפרקים הקודמים ב"השגריר והעיר הגדולה":

• ניו יורק, הנה אני בא