שתף קטע נבחר

השטיקים של ברק, הטריקים של וילנאי

זוהי מפלגת העבודה כפי שהצטיירה השבוע בעיני הציבור הישראלי: מפולגת, קנטרנית, מסוכסכת ואפילו על גבול הפלילי. מה היה לנו שם? אהוד ברק האשים, עמיר פרץ התגונן, מתן וילנאי פיזר סקרים - ורק חיים רמון בכלל "תומך בפרס ולא לוקח צ'אנסים"

יש לה, למפלגת העבודה, דרכים מוזרות להזכיר לציבור הבוחרים הישראלי שהיא קיימת. משום מה, זה אף פעם לא הולך בדרך הקלה, הנעימה, החיובית. כמו החייל האמיץ שווייק, שמשהו רע תמיד קורה לו בדרך להגשמת משימה – העבודה מצליחה ליפול לכל המהמורות כדי להחזיר את עצמה אל הכותרות. אם זה לא היה פתטי, אולי זה היה מצחיק.

 

או ששמעון פרס ואנשיו מבשלים איזו קומבינה שתאריך את כהונתו של היושב ראש הנצחי עד בוא השלום, או שאהוד ברק מתפרץ בכוחניות אל הבמה וחוטף מיקרופון, או שדליה איציק מתרגלת התנהלות דיקטטורית במשרד שעליה היא מופקדת, או שעמיר פרץ חשוד בהחתמת 30 נהגים

 בתחנת מוניות באמצעות מערכת הקשר, או שמתן וילנאי מרדים את מאזיניו בהרצאה כזו או אחרת. בקיצור, זה תמיד חייב להיות משהו שלילי, משהו שיגרום למי שעוד איכפת לו ממה שאמורה להיות האלטרנטיבה השלטונית בישראל להרים גבה, למשוך בכתפיים ולבסוף להיאנח בכבדות ולעשות את התנועה ההיא עם היד, תנועת הביטול, האכזבה והתסכול, תנועת ה"לא משם תבוא הישועה".

 

זוהי מפלגת העבודה של 2005, והשבוע היא החזירה את עצמה ברעש גדול אל הכותרות ואל מוקד תשומת ליבה של התקשורת הפוליטית (ואולי גם הפלילית) בישראל, לפחות לכמה שעות. זה התחיל בתלונה למשטרה על זיופים במפקד, ונמשך במסיבת עיתונאים של עמיר פרץ שהאשים את אהוד ברק ואת אנשיו כמעט כל הרע שבעולם ( אחר כך גם טען בראיון ל-ynet כי ברק מנסה לחסל אותו פוליטית), בהזרמה מוגברת של נתוני סקרים מעודדים מצד וילנאי אל הפקסים של הכתבים הפוליטיים, בחקירה ביאח"ה בבת ים ובכינוס ישיבת מרכז שאף אחד לא הבין את משמעותה. והיד, כמובן, עוד נטויה.

 

התרגילים של ברק ויניב

 

מכל האירועים האלה, דווקא ישיבת המרכז המשמימה היוותה ציון דרך למה שעוד מצפה לעבודה בחודשיים הקרובים, עד לקיום הבחירות לראשות המפלגה. הכותרת שהצליח היועץ המשפטי למפלגה ויועץ הסתרים של ברק, עו"ד אלדד יניב, להפיק באירוע הזה – היא היא אבן הדרך, הסממן הברור למה שצפוי לקרות בשבועות הקרובים: תשכחו מהטריקים של פרס, תתכוננו לשטיקים המתוחכמים של ברק. שכן, אם להודיע מעל בימת המרכז כי המועמדות של עמיר פרץ, שחזר למפלגת העבודה בהסכם חתום ומאושר, לא חוקית - אינה האם-אמא של השטיקים – אז שום דבר כבר לא ראוי להגדרה הזו.

 

גם אם נניח ויש משהו בטענה של עו"ד יניב, הרי שצריך להיות תם אמיתי כדי לא לראות שההודעה של היועץ המשפטי למפלגה בישיבת המרכז כוונה כולה אל כלי התקשורת, אל אותה אונה במוח של הכתבים המגבשת את תפיסת העולם ומסייעת בכתיבת כתבות ופרשנויות. תראו, אומר אלדד יניב בעוד שאהוד ברק מחזק את דבריו בצד השני של האולם מול קבוצה של כתבים, תראו עם מי יש לנו עסק: אדם שלא רק שמגיש טפסי התפקדות חשודים, אלא שהוא גם בגדר מהגר לא חוקי במפלגת העבודה. והוא עוד רוצה להיות יושב ראש מפלגה כשיש לו בעיות עם החוק.

 

התרגיל של יניב את ברק הוא אולי מתוחכם, אבל הוא שקוף בערך כמו התרגיל של וילנאי ואנשיו שהפגיזו השבוע את העיתונאים בסקרים, שחוץ מלקבוע שוילנאי קדוש יותר מהאפיפיור – אומרים הכל. כך למשל, אחת השאלות בסקרים של וילנאי מתעניינת אצל הנשאלים מי לדעתם יביא יותר מנדטים למפלגת עבודה. התשובה, כמובן, היא וילנאי, אלא מי. ברק, איך לא, מבריח מצביעים לאנטרקטיקה, בעוד שוילנאי מושך אותם אל המפלגה המוכה כמו מגנט.

 

הבעיה היחידה עם השאלה הזאת טמונה בעובדה שהיא פשוט לא רלבנטית לעת בחירות כלליות שמי יודע מתי ייערכו. איך יכול פלוני לומר באמת ובתמים את דעתו, כאשר הוא כלל לא יודע איך תראה המפלגה

 אחרי שייבחר לה יושב ראש? ועל סמך מה קובע אותו נסקר מסכן שוילנאי ימשוך יותר מצביעים? על סמך כישורי המנהיגות הלא מוכחים שלו, או שאולי על סמך ההישגים הלא מבוטלים בתור שר בלי תיק בממשלת שרון? האמת היא, שהסקרים האלה, בעת הזו, הם רק סקרי מצב רוח. מה שעונים הנשאלים הן תשובות המשקפות את עמדתם באותן שעות, אולי דקות. אבל, המספרים מרשימים, ואנשי וילנאי לא מהססים להשתמש בהם כאילו היו דבר תורה מסיני.

 

מן השבוע האחרון יש כמה מסקנות: הראשונה קשורה לברק. מי שחושב שאם אהוד ברק ייבחר לראשות העבודה - הטריקים, השטיקים והקומבינות הפוליטיות שפרס ואנשיו כה מומחים בהם ייעלמו מהעולם – שיחשוב שוב. אין תרגיל, מהלך, קומבינציה, ופלפול משפטי מתוחכם יותר או פחות שברק ואנשיו לא עושים ויעשו בדרך לראשות המפלגה, בדרך לרמיסת שאר המועמדים. אפשר להניח שהכלים הנוחים האלה לא ייעלמו אם הוא יהיה יושב ראש.

 

המסקנה השניה קשורה למתן וילנאי: על אף העובדה שלעתים נדמה שוילנאי הוא התמים שבחבורת המתמודדים, האיש הטוב עם הכוונות הטובות, התרגילים שיועציו עושים באישורו מוכיחים שמדובר בפוליטיקאי ממולח מן השורה הראשונה, שלא יהסס להשתמש גם במניפולציות של סקרים כדי לקדם את האינטרסים שלו.

 

ועכשיו לסיפור על מצבו של מועמד אחד לראשות המפלגה. ביום שני, הגיע אהוד ברק לבקר את חברו, בנימין בן אליעזר. תראה, אמר ברק לפואד, הייתי אצל עזר ויצמן בבית, וכולם אמרו איך שאתה היית הרוח החיה מאחורי מפלגת יחד. אחר כך, כשעברת לעבודה, היית הרוח החיה מאחורי בחירתו של רבין. אחר כך, כשעבדנו יחד, היית גם הרוח החיה שעמדה מאחוריי.

 

פואד הסמיק קלות, אבל עצר את ברק באמצע. תראה, אמר שר התשתיות לראש הממשלה לשעבר, הכל נכון, אבל אני מתכוון להתמודד עד הסוף. אני לא פורש מהמירוץ.

 

חיים נגד ביבי, ובעד שמעון

 

בעוד שחבריו מתכוננים במרץ לבחירות, חיים רמון עומד בצד, כועס שלא דוחים את הפריימריס, מודיע שהוא לא מתמודד על ראשות העבודה, ומסמן את המטרה הבאה: שר האוצר, בנימין נתניהו. רמון לא מפספס אף הזדמנות מאז נכנסה העבודה לממשלה כדי לתקוף את נתניהו, כמעט בכל נושא.

 

"אנחנו ביחסים אישיים טובים", אומר רמון. "הוויכוח בינינו הוא באמת ענייני, וביבי הוא היריב האמיתי של ההשקפות שלי, גם בתחום המדיני וגם בתחום הכלכלי. ביבי הוא זה שמשקף את הליכוד, את מה שהליכוד יהיה".

 

אתה תוקף אותו משום שאתה חושב תיאלץ להתמודד מולו מתישהו בעתיד, שאלתי את רמון. "תראה", הוא עונה. "אני לא פועל כל כך רחוק. כשאני מתעמת עם ביבי, אני מבחינתי מציב אלטרנטיבה מנהיגותית וחברתית. העימות הוא לא מול שרון, אלא מול ביבי. אולי יש פה קריאת כיוון לשנים שיבואו. חוץ מזה, אף אחד לא עושה את זה במפלגת העבודה, כי הם רבים בינם ובין עצמם. הם מפספסים את הזדמנות להיכנס באדם הנכון".

 

"ביבי", מוסיף רמון, "הוא פשוט ההפך ממני: הוא מתנגד להתנתקות, הוא ימין קלאסי גם בכלכלה וגם בחברה, ולכן אני חושב שצריך לעמוד מולו. עם מי עוד אני יכול להתעמת? הרי הוא מוביל את המדיניות הכלכלית, והוא נגד ההתנתקות. הוא בעד להישאר בעזה. אין ויכוח שהמדינה צריכה להתנהל בצורה מודרנית מבחינה כלכלית. אבל הוויכוח הוא מה האחריות של המדינה כלפי אזרחיה. אני בא מאסכולה אירופית, והוא בא מאסכולה אמריקנית".

 

מה דעתך על מה שעושים חבריך במפלגה לרגל בחירת היושב ראש, שאלתי. "הסיבה", אומר רמון, "לכך שמצבה של מפלגת העבודה יותר טוב משהיה בעבר, היא כי הלכה בקו שהובלתי, קו שהעדיף את האינטרס הלאומי על פני האינטרס של המפלגה. בימים האחרונים כמה קשה תהיה ההתנתקות, ומפלגה אחראית, לו היתה ממשיכה בקו שהובלתי, היתה עוסקת רק בהתנתקות. אבל יש אנשים שעוסקים בהתמודדות, כאשר אף אחד לא יודע ולא יכול לצפות את פני העתיד. הרי מישהו יודע מי יביא הכי הרבה מנדטים? זו ירייה באפלה. זו התמודדות הזויה. מישהו יכול להתוות דרך לאחרי?"

 

ובכל זאת, שאלתי, במי אתה תומך? "אני תומך בפרס", עונה רמון, "כי מכל המועמדים אני הכי סומך עליו בעניין המחויבות להתנתקות. בחירה של מישהו אחר מסכנת את ממשלת ההתנתקות, וכל אחד אחר פחות מחויב מפרס. אני לא לוקח צ'אנסים".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: מיכאל קרמר
ברק. האשמות נגד פרץ
צילום: מיכאל קרמר
צילום: צביקה טישלר
וילנאי. סקרי פלא
צילום: צביקה טישלר
צילום: מיכאל קרמר
פרץ. מנסים לחסל אותי
צילום: מיכאל קרמר
צילום: מיכאל קרמר
רמון. אני בעד פרס
צילום: מיכאל קרמר
מומלצים