בגלל העיוורון

עם 'מלחמה', הדרמה האינטימית ורבת העצמה של לארס נורן השבדי על המלחמה הפרטית שבאה אחרי שהמלחמה הרשמית מסתיימת, מציג הבמאי אילן רונן את כרטיס הביקור האישי שלו בתור המנהל האמנותי של התיאטרון הלאומי. לא שעד עכשיו לא היתה להבימה בניהולו עונה חלומית, עם הצלחות כמו 'חודש בכפר', 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' ו'הנסיגה ממוסקבה', אך 'מלחמה' היא כבר משהו אחר, מחזה מודרני ישיר ופרובוקטיבי, שלא מנסה לייפות את המציאות, אלא להציב מולה מראה חדה וחסרת חמלה.

יש בטקסט רמזים למלחמות האתניות ביוגוסלביה לשעבר, אבל נורן משאיר במתכוון את הסיפור בערפול כללי של מקום וזמן. הכל מתרחש בתוך משפחה אחת, שבמקום יחידה אורגנית ומלוכדת, הפכה בשל המלחמה לאוסף מפורר של אינדיווידואלים קהי חושים שנאבקים על הישרדותם. האחות הגדולה הפכה לזונה, האם קשת היום מצאה מפלט אצל הדוד, והבת הצעירה, המשותקת ביד אחת, ממשיכה לחלום על עולם אחר באמצעות הקשר שלה לסיפור על ילדה שחיה ומתה במלחמה קודמת – אנה פרנק. אם בסיפור ההוא הרוח האנושית מתגברת על אימת המלחמה בעזרת הלכידות המשפחתית, במחזה של נורן הגוף אמנם שורד, אבל הנפש נכתשת עד דק והמשפחה מתפרקת לכל הרוחות.

הסיפור מסתבך כאשר הבעל/אבא חוזר ממחנה השבויים ותובע את מקומו בראש השולחן, על אף העיוורון שבו לקה. חוץ ממנו אף אחד כבר לא רוצה לחזור למצב הקודם, ובסדרת תמונות קצרות ואכזריות, לעיתים גם משעשעות, מתאר נורן את המאבק המסלים בין בני הבית.

ההפקה של רונן נהנית מעיצוב הבמה המצוין של פרידה קלפהולץ אברהמי, אך בעיקר היא מתבססת על משחק חשוף, מרוכז ופיזי מאוד של כל הצוות. רמי הויברגר מרשים וכריזמטי בתור הבעל העיוור שמחפש את מקומו בבית ההרוס, ומולו יגאל שדה בונה דמות צנועה ואנושית בתור הדוד שהופך לנוכח נפקד בבית שבו התרגל לחיות. אסנת פישמן אולי קצת מדגישה מדי את קהות החושים של האמא, אבל גם היא בונה דמות משכנעת.

אך הלב הפועם של ההצגה הוא שתי השחקניות הצעירות שמגלמות את הבנות. הילה פלדמן מגישה ביצוע חריף, מעורר הזדהות ומלא ייאוש בתור הילדה-זונה שאיבדה כל תמימות ואמונה בחיים. אניה בוקשטיין מלאת שמחת חיים וגם עצב עמוק, בתור הצעירה, והיא בסופו של דבר הדמות המרגשת ביותר, כי היא היחידה שעוד נותרה עם איזה חלום קטן, ועם הצורך בחיבוק מגונן.

זה בדיוק מסוג החומרים שתיאטרון רפרטוארי רציני צריך לעסוק בהם, ובשנים האחרונות מעט מדי מחזות כאלה מועלים אצלנו. יש לקוות שאם ייתנו לרונן להמשיך לעשות את מה שהוא יודע לעשות, בשנים הקרובות נראה עוד הצגות חריפות ומאתגרות כאלה על הבמה הלאומית.