מקצוענים

על רקע החזיון המביך והמקומי כל כך בסיום, כולל נשיא המדינה מסתער בנשיקות על מאמן מכבי תל אביב, ופיני גרשון מוריד את האוזניות ומשאיר את ראש הממשלה לנאום לעצמו, אפשר היה רק להעריך את התצוגה המקצוענית של מכבי לאורך כל העונה. בעונה שעברה היו למכבי הרבה רגעי התעלות, ובצידם לא מעט נפילות וכמעט נפילות. העונה שמרה הקבוצה על יציבות לא רק ממשחק למשחק, אלא בתוך המשחק עצמו.

היציבות הזו נשענה על חבורת שחקנים קרי רוח, שגם במוסקבה נראו כמו מי שבאים לעבודה. טאו ויטוריה עשתה את המהלך שלה ברבע השלישי, וממש כמו פנתינאיקוס ביום שישי היתה עשויה אפילו לעלות ליתרון. מכבי המשיכה להפגין בטחון, שנשב מגרשון שעל הספסל ואל השחקנים, ובעיקר שאראס כמובן. המיקוד של הרכז המופלא הזה, הידיעה שלו ושל חבריו שהוא עומד לעשות את מה שצריך ברגע הנכון, הם הבסיס שעליו בנתה מכבי שתי אליפויות.

ההרכב הנוכחי של מכבי נבנה לאורך ארבע שנים, רובו מגניבות סקאוטינג מרשימות: את פארקר, וויצ'יץ' ואחר כך באסטון מצאה מכבי בימים שבהם גם קבוצות עניות ממנה היו יכולות להחתים אותם. העין שגילתה אותם היתה של דיויד בלאט; גרשון אחראי לכך שמיצו במכבי את המקסימום. בשלב הזה של הקריירה שלו, מה שמעניין את פיני הוא לשחק את כדורסל החלומות שלו, בלי לעסוק כמעט בפרטים היומיומיים. המערכת של מכבי מתאימה לו ככפפה ליד.

העוצמה הכלכלית של מכבי באה לידי ביטוי בכך, שהיא מסוגלת לשמור על השחקנים האלה גם כשערכם בשוק ממריא עקב הצלחותיהם בשורותיה (מה שירושלים, למשל, לא יכלה לעשות עם סולומון ומקארתי). אבל את שאראס היא קנתה במחיר מלא, שגדל עוד יותר במהלך שהותו כאן. הוא בא לתל אביב כמלך אירופה, חיזק כאן עוד יותר את המעמד הזה, ולהשאיר אותו יעלה עוד הרבה יותר. מה שלא ברור הוא איך אפשר יהיה לזכות בלעדיו.

מכבי משלימה שנתיים נפלאות. העונה היא היתה כה דומיננטית, שרוב נצחנותיה – כולל שבעת המשחקים האחרונים שלה, מאמצע הטופ 16 ועד הגמר – לא הוטלו כלל בספק. לא היו כאן הסיומים הדרמטיים של העונה שעברה, ודאי לא הנפילה באמצע הטופ 16 שכמעט גרמה לפיינל פור בתל אביב בלי מכבי. היציבות המקצוענית הזו, שניכרה בפנים של פארקר, שאראס, וויצ'יץ' והשאר כל העונה, היא מה שכדאי באמת לזכור מהזכייה השנייה, הכל כך משכנעת, באליפות אירופה