האלימות מפייסת

בפעם הראשונה חשבתי שזאת טעות. מודעת ענק ובמרכזה תמונה של טנק ישראלי. על הצריח רכובים מספר חיילים, מנופפים דגל שהמגן דוד במרכזו שבור. המסר: "רק שלא נתנתק אחד מהשני". על החתום: תנועת "צו פיוס". טנקים ופיוס? מה הקשר? בטח טעות, מילמלתי לעצמי, ועברתי הלאה.

אבל אז הגיעה המודעה השנייה. אותו מסר, מאת אותה תנועה. תמונת ענק של יציע אוהדי כדורגל, באמצע מתנופף הדגל השבור. אוהדי כדורגל ופיוס? כאן כבר התחלתי לחשוד. על מי בדיוק חשבו מעצבי המודעה, מתוך הציבור הפייסני ומסביר הפנים של אוהדי הכדורגל? אלה שזועקים "מוות לערבים" או אלה שנוהמים כקופים בכל פעם ששחקן אתיופי נוגע בכדור?

אחרי יומיים הופיעה המודעה השלישית: שוב הטנק המפויס, מרוח על שני עמודים. עכשיו הבנתי סופית: לא טעות ולא פליטת קולמוס פירסומאית. יש כאן תפיסה מגובשת.

אל המסר החזותי של המודעות נלווה טקסט לא פחות מעניין. הנה הוא בשלמותו: "תוכנית ההתנתקות עומדת לצאת לדרך. בואו לא ניתן לה לנתק אותנו אחד מהשני. בואו נזכור שאחרי כל חילוקי הדעות, הדומה בינינו רב על השונה, המאחד חזק מהמנתק. בואו נשמור על עצמנו. נשלוט בזעם, נילחם בהסתה, נכבוש את הכעס. כי בסופו של דבר, יש לנו רק מדינה אחת, עם אחד, דגל אחד, ואין לנו ארץ אחרת".

הקשר בין המלים לתמונות מתחיל להתחוור. איך כובשים את הכעס? עם כלי כיבוש מיומן - טנקים. איך נלחמים בהסתה? עם ציבור המסור למטרה זו - אוהדי הכדורגל.

למה בעצם להתעכב כל כך על המודעות הללו? סך הכל, קמפיין לא חשוב של תנועה לא חשובה. אלא שידוע לכל כי עולם הפירסום מנקז, מזקק וגם מעצב את התת-מודע הקולקטיבי של קהלו. האנשים חדי החושים מאחורי המודעות של "צו פיוס" אומרים לנו דבר או שניים על עצמנו. האמירה אינה מכוונת, כמובן, אבל זה לא גורע מעוצמתה. דווקא להיפך: מסרים לא מתוכננים הם הכי אמינים.

וזה בערך מה שעולה מן הקמפיין. הפיוס - זהו עניין יהודי פנימי. במודעות אין זכר לערבים: לא ערביי השטחים - הצד השני בסכסוך, ולא ערביי ישראל - 20 אחוז מאזרחי המדינה. הם מחוץ לתמונה, אולי כי הם מביאים את הסעיף לאוהדי הכדורגל. מיהו ה"עם אחד" שמדובר בו? העם היהודי מן הסתם. בכל הסוגיות הבוערות שעל הפרק, מה שהכי חשוב זה שיהודים לא יתנתקו מיהודים. נשמע מוכר? סיסמתם של מתנגדי ההתנתקות היא "יהודי לא מגרש יהודי". ההבדל מתפוגג ברגע שמסגרת ההתייחסות מוציאה מראש, ובאופן עקרוני, כל מי שאינו יהודי.

לא שאלנו את הפלסטינים מה עמדתם בעניין ההתנתקות (ואחותה התאומה - ההתפשטות בגדה) ואיננו שואלים את ערביי ישראל מה עמדתם בנושא. ובכלל - מה הקשר של הערבים לכל הסכסוך הזה? כולנו קיבלנו צו פיוס: חובה להתפייס רק עם מי שדומה לנו. הדומה בינינו רב מהשונה. השונה מאיתנו - שיריב עם עצמו.

מי עוד נעדר-נפקד מן התמונות? נשים, כמובן. הסכסוך אינו רק פנים-יהודי, אלא גם פנים-זכרי. מה לנשים ולפיוס? ראיתם פעם אישה מאיישת טנק פיוס, מקללת מיציע אוהדים פייסני?

ושוב, כל זה לא היה מעניין אם לא נמצא כאן שיקוף מדויק ואכזרי של הרוח הישראלית בעת הזאת. זו הרוח שגם פיוס והידברות עבורה הם עניין של צו ופקודה. היא שדחפה בקמפ-דייויד, יחד עם אהוד ברק, את ערפאת הממאן להיכנס בדלת, לתוך אולטימטום בלתי אפשרי (כי אין פרטנר); היא שיוזמת התנתקות בצד אחד של השטחים, ומקימה שכונות ואף אוניברסיטה בצידם השני (כי אין פרטנר); היא שמפטרת בין לילה 4,500 מורים כדי לאכוף את דו"ח דוברת ההרסני (כי אין פרטנר); והיא שממשיכה לרמוס בכל יום ויום זכויות יסוד של עובדים קשי-יום, חולים וקשישים (כי אין פרטנר, ואם יש, נחכה שימות).

"מדינה אחת, עם אחד, דגל אחד", אומר הקמפיין. מדינה אחת, עם אחד, דגל אחד. חיזרו על כך לעצמכם בלב, שוב ושוב, תוך כדי צעידה קצובה, עד שהקומה תזדקף וצמרמורת של עונג תעבור בכם - בכם ובכל ההמון האחיד שמסביב.