שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    דיוקן המשורר כבן אדם
    "אבידניום 2005", סרטו המרתק של יהודה קווה על דוד אבידן, הציג את דמות המשורר כפי שהיתה באמת: יוצר ענק עם צדדים פחות סימפתיים
    רצועת השידור השבועית של ערוץ 1 בימי ב' מתגלה כאוצר לא קטן. בזה אחר זה משודרים בה סרטים מרתקים, שהם מצויינים לפחות לפי שני קני המידה הקובעים ביותר: רמת העשייה ובחירת הנושאים. אמש היה זה "אבידניום 2005" סרטו של יהודה קווה, שהוקדש לדוד אבידן, במלאת 10 שנים למותו.

     

    בסרט היו לפחות חמש נקודות יציאה לסרטים אחרים, באורך מלא, שכל אחד מהם היה יכול לרתק לא פחות מהסרט המוגמר והערוך שהוקרן. סביר להניח שזה לא היה קל לבמאי קווה להתאפק, ולגזור על עצמו את הקו העלילתי שבו בחר: היצמדות לביוגרפיה של אבידן כמשורר, מהיום בו פרץ והדהים את התודעה בשנות ה-50 ועד לימים בהם התפוגג ממנה, ימים שקדמו למותו הפיזי בעשור לפחות, אבל אולי החישו אותו.

     

    ההקבלה שיצר קווה, בין דעיכת מעמדה הציבורי של השירה בישראל לבין דעיכתו האישית של המשורר אבידן בתל-אביב, היתה מדוייקת. בשנות השבעים, משוררים ישראלים אכן היו כוכבי תרבות, וספרי שירה היו לרבי מכר (באופן יחסי ואף מוחלט). זך, רביקוביץ', ויזלטיר, עמיחי ואבידן, אשר היטיב יותר מכולם והקדים את כולם במיקוד העיסוק באישיותו, יותר מאשר בשירתו.

     

    וכשהאיש מרתק, גם סרט דוקומנטרי אודותיו מושך עניין. כמעט כל אחד מהמרואיינים מחזיק סרט בפני עצמו: יצחק לבני, נתן זך, גבריאל מוקד, מנחם בן, כל אחד אחז פיסת אבידן משלו, כל אחד האיר את האיש באור הזכרונות האישיים שלו, ועל פי התפקיד שמילא בחיי המשורר, וביחד הצטיירה לה תמונת תור הזהב של השירה הישראלית, הימים בהם משוררים ישבו בבתי קפה ואנשים סרקו את דיזנגוף לאורכו על מנת לצוד להם משורר. ולחשוב שהיום אפילו שופינג בקושי עושים שם.

     

    מעניין היה לראות כי מרבית הדוברים, בין אם היו מכריו, קולגות, משוררים או מעריצים, ובין אם היו נשותיו לשעבר (אצל אבידן זה היה תמיד לשעבר) נקטו בנימת קול מפוכחת, מתפכחת, כאילו הזמן שעבר ניקה את אדי האהבה שרחש אבידן לעצמו ואת ההערצה שדרש מזולתו, ומתוך אותו ניקיון הם צופים בו כעת, בדמותו כפי שהיתה באמת: משורר גדול, יוצר ענק, חדשן, מבריק, אבל 'לא סימפטי, אינפנטילי, מחפש זיונים נואש, מכור לממריצים ולמרדימים, אובססיבי' – וזה אם מצטטים רק חלק מההיגדים.

     

    גם מהסרט של אמש לא נעדרו האוקסימורונים שליוו את המושג 'דוד אבידן' בעשור האחרון לחייו ואת פרשת מותו. גם אמש נשמעו האמירות בדבר 'מותו

    לבד, נטוש ובודד'. כל זה איננו מתיישב עם אדם, אשר לפחות חמישה אנשים חשו אל ביתו ביום מותו, מכיוון שלא שמעו אותו בטלפון שעות אחדות. ציפורן לוטם, אחת מנשותיו הדוברות בסרט, אמרה שהוא חי ככוכב רוק. מדוע אם כן ציפו שימות כפנסיונר של עיריית תל-אביב, בבית אבות של ההסתדרות? האיש מת כפי שחי. גם הטענה השנייה בדבר היעדר מילגות קיום למשוררים בסדר גודל של אבידן סובלת מפגם יסודי באופן החשיבה שלה. שרת החינוך יכולה אולי לארגן מילגת קיום, זה כן, אולם היא איננה יכולה העניק לאיש, גם לא למשוררים גדולים, בריאות נפש.

     

    צריך להגיד

     

    לכל החזאים בכל הערוצים: אפשר בבקשה לחפש מילה יותר מדוייקת מהתקררות, לתיאור הפער העצום בין 25 מעלות בצל ל24-? כאילו, די? הקיץ התחיל?

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים