אותות האמת
אנו קוראים לשופטי ישראל לשקול אם אכן שורת הצדק לא נפגעת כאשר בית משפט בישראל מכריז על מבוטח גנב או רמאי, בהסתמך על בדיקת פוליגרף שביהמ"ש העליון קבע שאינה אמינה
מכשיר הפוליגרף עורר מאז הופעתו בעולם ויכוחים סוערים. בימי קדם, עשו החוקרים שימוש במבחן החרב המתהפכת. ההנחה היתה, כי כאשר אדם משקר, לשונו מתייבשת מרוב חרדה. החוקר היה מניח חרב מלובנת על לשונו של הנחקר. אם החרב נדבקה ללשון ולא ניתן היה להפכה, סימן שהנחקר נכנס לחרדה. החוקרים הסיקו כי הוא משקר.
מכשיר הפוליגרף מהווה תחליף, לא בטוח מוצלח יותר, לחרב המתהפכת. ממציאיו יצאו מנקודת הנחה, כי התגובות הפיסיולוגיות בגוף משתנות בעת אמירת שקר. אולם תקינות הבדיקה תלויה בכל כך הרבה גורמים, שגם בודקי הפוליגרף נאלצים להודות במרווחי טעות משמעותיים.
ישנן מדינות, כמו צרפת, בהן חברת ביטוח המציעה למבוטח לעבור בדיקת פוליגרף, צפויה להעמדה לדין פלילי. גם בית המשפט העליון שלנו קבע, כי בדיקת הפוליגרף אינה מהווה אמצעי בטוח ואמין לגילוי האמת. על כן ממצאי הפוליגרף פסולים לשמש ראיה במשפט.
למרות זאת, אמרו שופטי בית המשפט העליון בפרשת ביאזי (לא בתחום הביטוח), אם שני בני אדם, מתעקשים לסמוך על הפוליגרף ומבקשים להכריע את המחלוקת ביניהם באמצעותו, מי אנחנו שנעמוד בדרכם?
ההסכמה לפוליגרף, עלולה אם כן לטהר את השרץ. לכן בעבר התרענו פעמים רבות בפני קוראינו, שלא להיענות להצעות חברות הביטוח ללכת לבדיקה, העלולה לשלול מהמבוטח את זכויותיו על לא עוול בכפו. הבהרנו כי אין לחברת הביטוח כל זכות לדרוש בדיקת פוליגרף. הזהרנו לא ליפול בפח ההבטחה שבדיקת הפוליגרף "תזרז" את התשלום. גם טענת חברות הביטוח, כי הסירוב ללכת לבדיקה מעיד על חוסר אמינותו של המבוטח, היא בבחינת בוקי סריקי או בלשון צחה, קשקוש.
נופלים בפח
אף על פי כן, מבוטחים רבים, רבים מדי, נופלים בפח, חותמים על הסכם פוליגרף ומפסידים באחת את כל זכויותיהם. אחד ממבוטחים אלה היה אילן בנימין.
מכוניתו של בנימין נגנבה בלילה, כאשר חנתה ליד הבית. כול כולה הייתה שווה כעשרים וארבעה אלף שקל. חוקר מטעם חברת הביטוח אליהו, שביטחה את הרכב בביטוח מקיף, הצליח להחתים את בנימין על הסכם פוליגרף. בנימין נכשל בבדיקה.
במשפט שהתנהל בפני השופט נעם סולברג, מבית משפט השלום בירושלים, טען בנימין כי החוקר הציג את הסכם הפוליגרף כטופס פורמלי שהמבוטח "חייב לחתום עליו כדי לקבל את הכסף". החוקר לא הסביר לו "כי בדיקת-פוליגרף אינה ודאית במאה אחוז...והוא אף לא הסביר לי כי תוצאות הבדיקה עלולות לשלול ממני את הפיצוי בגין הרכב שנגנב".
השופט סולברג נתפס לתלונה שבנימין הגיש, שבועות מספר לאחר מכן, למפקח על הביטוח. השופט הביע תמיהה, על כי בתלונתו בנימין כלל לא הזכיר כפייה מצידו של החוקר.
לפי התלונה, ממשיך השופט ומבהיר, בנימין לא נתן את הסכמתו לבדיקה מחמת לחץ, אלא "מאחר ואין לי ולא היה לי דבר להסתיר ומתוך נכונות של רצון טוב לסיים את העניין במהרה, הבעתי את הסכמתי להיבדק בפוליגרף". כך רשם בנימין בתלונתו.
השופט גם לא שעה לטענתו של בנימין כי למכון הפוליגרף יש קשרים עסקיים עם אליהו. "בדיקה אחת שעושה המכון עבור אליהו בממוצע מדי חודש...אינה מעמידה אותו כמי שתלוי באליהו לצורך פרנסתו". העובדה שאולי המכון מעוניין, באופן טבעי, להרחיב את היקף הבדיקות, לא נשקלה על ידי השופט. לסיכום, קובע השופט, "על-פי דו"ח בדיקת-הפוליגרף...בנימין מעורב באופן ישיר בגניבת הרכב".
ואנו שואלים, האם ראוי להכריז על אדם גנב על בסיס בדיקת פוליגרף שאמינותה מוטלת בספק?
גם השופט סולברג בהגינותו מודה, כי תוצאה שכזו אינה נוחה לו. "לא אכחד. אין זה דבר פשוט שעל-פי בדיקת-פוליגרף יקום או ייפּול דבר... אלא שגם זאת ראוי לזכור ולהזכיר, את החירות הנתונה לבני-אדם להתקשר בהסכמים ולעצב את תוכנם כראות-עיניהם, כל עוד אינם בלתי-חוקיים, בלתי-מוסריים או שהם נוגדים את תקנת-הציבור. ההסכם דנן, כשר לכל דבר ועניין; שומה ליתן לו קיום".
ואנו סברנו מאז ומתמיד כי הסכמי הפוליגרף, במיוחד כשהם עלולים להטיל כתם על המבוטח, דווקא נוגדים את תקנת הציבור. עידוד לעמדתנו זו מצאנו בפסק דין שניתן בימים אלה על ידי השופטת אילה פרוקצ'יה בבית המשפט העליון.
השופט צריך להתרשם
מכוניתו של רפי אטיאס נגנבה. חברת איילון סירבה לשלם לו את תגמולי הביטוח. בבית משפט השלום בחיפה, הגיעו עורכי הדין של אטיאס להסכמה דיונית עם עורכי הדין של איילון, לפיה המחלוקת תוכרע על פי תצהירים בכתב בלא חקירת המצהירים.
השופט מנחם רניאל, מבלי לשמוע עדים, כאמור על בסיס ההסכמה בין עורכי הדין, מצא סתירות בגרסתו של אטיאס וקבע כי גרסתו לפיה לא היה מעורב בגניבת הרכב, אינה אמינה.
השופטים גדעון גינת, יצחק כהן וברכה בר-זיו, מבית המשפט המחוזי בחיפה, ביטלו את פסק דינו של השופט רניאל והחזירו את התיק לבית משפט השלום לשם שמיעתו מחדש.
מסקנות השופט רניאל, קבעו שלושת השופטים, מטילות צל על מהימנות המבוטח. הן מחשידות אותו בקנוניה נגד חברת הביטוח על בסיס טענה שיקרית בדבר גניבת רכבו. קביעה קשה שכזו, מן הראוי שתיעשה רק על בסיס התרשמות השופט מחקירת העדים בפניו על דוכן העדים. "העובדה שהפרקליטים המלומדים הסכימו על דרך דיונית מסוימת, עדיין אינה מחייבת את בית המשפט ללכת בדרך האמורה, כאשר המשמעות עשויה להיות קשה, כפי המקרה שלפנינו", קבעו שופטי המחוזי בחיפה.
השופטת אילה פרוקצ'יה בבית המשפט העליון, סירבה להתערב בפסק הדין של שופטי המחוזי בחיפה והסכימה עמם כי "לשופט שיקול דעת שלא לקבל הסכמה דיונית שבעלי דין גבשו ביניהם, בין מקום שיש בה כדי לפגוע בשורת הצדק כלפי אחד המתדיינים, ובין אם יש בה כדי לפגוע באינטרס ציבורי רחב".
הלב מתרחב למקרא דברים אלה.
נפלו בפח הפוליגרף
אנו קוראים לשופטי ישראל לשקול אם אכן שורת הצדק, כלשונה של השופטת אילה פרוקצ'יה, לא נפגעת, כאשר בית משפט בישראל מכריז על מבוטח גנב או רמאי, והכל בהתבסס על מכשיר פוליגרף שבית המשפט העליון קבע כי אינו מהווה אמצעי בטוח ואמין לגילוי האמת.
אין לכם מושג, כמה מבוטחים נפלו בפח הפוליגרף. דווקא מבוטחים שהאמינו ביושרם (ובטעות גם האמינו באמינות הפוליגרף) הסכימו ללכת לבדיקה שאין בה ממש. לא מן הראוי כי שופט בישראל יצרף את חתימתו להכרזת אדם כרמאי כאשר הוא השופט, לא הגיע למסקנה זו על סמך התרשמותו האישית מעדותו של המבוטח בבית המשפט.
אנו לא רואים הבדל בין הסמכת שופט להכריז על אדם רמאי מבלי לשמוע עדים ורק על יסוד מסמכים, לבין הסמכת שופט להכריז על אדם רמאי מבלי לשמוע עדים ורק על יסוד בדיקת פוליגרף.
הסכמות כאלה שוללות מן השופט את היכולת להתרשם מהעדים באופן ישיר ובלתי אמצעי. הסכמות כאלה מנוגדות גם לסעיף 54 לפקודת הראיות הקובע כי רק השופט מוסמך להחליט על מהימנותם של עדים, על פי "אותות האמת המתגלים במשך המשפט". אנו מאמינים כי דוכן העדים הוא בלבד הפוליגרף האמיתי. השופט המשקיף על דוכן העדים הוא בלבד מוסמך להחליט על יושרו של בן אדם.
הכותב הוא עו"ד המתמחה בנושאי ביטוח
