הגבר שלה

האמת, שאם כבר להתאהב בחייזר, אז לפחות שיהיה יהודי כשר. לא שידעתי את העובדה הבסיסית מאוד הזו על מר ספוק מחודד האוזניים בפעם הראשונה שראיתי את גבתו מזדקרת

באירוניה, אבל אולי הייתי צריכה לחשוד בהצדעה הוולקנית המפורסמת, שמוכרת אולי יותר לקוראינו האורתודוכסים בתור ברכת הכוהנים.

ולנארד נימוי אכן כשר כמו מצה שמורה. אבא שלו היה ספר ברוסיה והוא עצמו למד ב"חדר", דובר יידיש ולאחרונה נהנה לצלם תמונות אמנותיות בשחור לבן של נשים מעורטלות ומעורטלות למחצה העוטות על גופיהן החשופים תפילין, ציציות ושאר כלי יודאייקה. צילומים אלו, שאוגדו בספר שיצא לפני כמה שנים בשם "שכינה", הם התשוקה הנוכחית של נימוי, לאחר שנים רבות כשחקן תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע, במאי ותסריטאי (וזה האתר שלו). ועכשיו הוא הגיע סוף-סוף לארץ הקודש (אחרי כמה ביקורי אינקוגניטו) במסגרת פעילותה של פדרציית ישראל / לוס-אנג'לס, כדי להעניק שתי כיתות אמן, בבימוי ומשחק, ונראה חייכן, פתוח ואמוציונלי לחלוטין – כל מה שלא הייתם מצפים מספוק. מר ספוק, ליתר דיוק (ואל תחמיצו את קטע הוידאו המצורף, מתוך מסיבת העיתונאים שנערכה אתמול, ה', בסינמטק תל-אביב).

הדבר האמיתי

הדמות שגילם נימוי בסדרת "מסע בין כוכבים" המקורית הפכה לאחת הדמויות האהובות ביותר בסדרה לדורותיה. אולי היו אלו הגבות המזוותות, אולי האוזניים המחודדות (שנימוי טוען שהדאיגו קנאים דתיים בחגורת התנ"ך האדוקה בארה"ב, שראו בהן משהו שטני), ואולי הייתה זו דמות הגיבור המיוסר שהסתתרה מתחת לשכבות האיפור, התפאורות המגוחכות ואווירת הלאו-טק הכללית של "מסע בין-כוכבים" המקורית.

לחובבות הגברברים המסוקסים היה את קפטן קירק השרמנטי, גבר שבגברים שאפילו בפרקים שלווים לחלוטין של הסדרה הצליח איכשהו לקרוע לעצמו את החולצה ולחשוף חזה, שהיה אז, לפני ימי המחוכים של שאטנר, שרירי וחטוב לתקופתו. אבל מביני העניין, ובעיקר מבינות העניין, ידעו שספוק הוא הדבר האמיתי: הגבר הרציונלי עד לשורשי שערותיו החלקות, האירוני והלא-אמוציונלי. הגבר שנשים מסוימות פשוט לא מסוגלות לקבל את קרירותו-לכאורה וחייבות להכניע. הוולקנים, אותו גזע חייזרי שלפי היסטוריית העתיד של רודנברי היה הראשון שיצר קשר עם האנושות, היו בריות קרות (ואף ירוקות) דם. הם הצליחו להתגבר על הנטיות האלימות של גזעם בכך שהשיגו שליטה מוחלטת ברגשותיהם. לפחות על פני השטח.

אבל מתחת, אוי, מתחת, גואים וסוערים להם כל אותם רגשות מודחקים שרק ממתינים לשעת כושר כדי להתפרץ. והם אכן עושים זאת. ייזכר לטובה הפרק "אמוק טיים" (או "זמן טירוף" בתרגום חופשי) שבו נכנס ספוק לטירוף שנובע, כמה פרוידיאני, מחסך מיני. מתברר שהוולקנים, יצורים מסודרים שכמותם, עוברים מדי כמה שבע שנים תקופת ייחום הקרויה "פון-פאר". אם הם לא מקבלים מה שנהוג לקבל בתקופות ייחום, הם פשוט מתחרפנים. זו הייתה ההוכחה הניצחת שמתחת לחיצוניותו הקרירה של ספוק, חלופת העקיצות הקבועה בינו בין דוק מקוי וחברותו האמיצה-אך-קורקטית עם קירק, שוכן אוקיינוס גועש.

יש שלקחו את האוקיינוס הזה לכיוונים הומו-ארוטיים בעליל, ובהם בעיקר כותבי ספרות ה"סלאש" (ספרות חובבים העוסקת במפגשים מיניים בין גיבורים אהובים) שפנטזו על מפגשים לוהטים על כוכבי לכת אסורים בין קירק לספוק, אך אני הייתי בטוחה ועודני שגבותיו של ספוק מזדקרות אך ורק בשבילי.

ספוק לנצח

נאלצנו אמנם להמתין עד לסרט השישי בסדרת סרטי "מסע בין כוכבים" כדי לשמוע אותו אומר משהו שהוכר באופן רשמי כבדיחה, אבל לא חוש ההומור שלו (והיה לו) הייתה התכונה הבולטת אצלו. גם לא האוזניים. ספוק היה השרלוק הולמס החייזרי. זה שהחליף את "אלמנטרי, ווטסון", שמעולם לא נאמר על ידי הולמס, ב"זה רק הגיוני, קפטן". זה שמאמין

שמלאכת ההיקש ההגיוני, המדע והרציונליות יכולים לספק את ההסבר והפיתרון לכל בעיה או תופעה. נוכח זאת, אין לתמוה על כך שהחייזר הראשון שהציגה "מסע בין כוכבים" (ונימוי אכן היה הראשון. הוא היה היחיד מבין חברי הפיילוט המקורי של הסדרה שהמשיך הלאה), היה אכן החייזר שכולנו היינו רוצים לפגוש. לא היו לו תוכניות מרושעות להשתלטות על העולם, הוא לא היה מפלצת ספונה בחליפת גומי, הוא לא היה רצחני, משונה מדי או לא מובן. הוא פשוט היה הגיוני, והפיתרון הפשוט הוא זה שקוסם לנו, בדרך כלל.

לשלל התכונות השובות הללו אחראי גם נימוי במידה רבה. הוא יצר את דמותו של ספוק והיה מופקד על עיצובה של הסדרה יחד עם רודנברי ואחרים. הייתה לו יד רבה במסרים הכה-נאיביים שביקשה "מסע בין כוכבים" להביא לצופיה, מסרים של אחווה פנים-גלקטית, שיתוף פעולה בין-גזעי, חברות, שלום ועוד דברים שחלחלו לגשר הפיקוד של ה"אנטרפרייז" הישר ממסיבותיהם של ילדי הפרחים. הוא היה גם אחראי, כאמור, להצדעה הוולקנית, כנראה בתשובה לשאלתו של רודנברי, "אתה יודע לעשות תנועות מגניבות עם הידיים?"

ועכשיו הוא כאן, נראה יותר כמו סב יהודי חביב עם קול עמוק ורדיופוני מאשר כמו סמל-מין אלטרנטיבי, ומדבר בלהט על האמנות שלו, על הצילום, על אשתו ותחושותיו כיהודי חם ואוהד ישראל. כל זה מעניין מאוד, כמובן, ונימוי עשה כמה וכמה דברים מאז האוזניים המודבקות, אבל כפי שהכריזה כותרת האוטוביוגרפיה השנייה שלו, "אני הנני ספוק" (בניגוד לביוגרפיה השנייה שלו, שכותרתה הייתה, "אני אינני ספוק"), הוא ישאר עבורי, לנצח, מודל של הגבר הלא מושג, הבלתי נכנע, הנכסף. חיים ארוכים ושגשוג לך, מר ספוק, וגם לך, מר נימוי.