שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    כשהיהודים משתלטים על וושינגטון

    הכינוס השנתי של אייפא"ק הוכיח שוב את העוצמה האדירה של יהדות ארה"ב. איתן שוורץ, השגריר הטרי בשטח, קפץ להתרשם

    שלום חברים,

     

    עם כל הכבוד למכביה, האולימפיאדה היהודית האמיתית התרחשה השבוע בוושינגטון – לפחות מבחינת הפגנת הכוח והשרירים. לאירוע קוראים "הוועידה השנתית של השדולה הפרו-ישראלית בארצות הברית" – או בקיצור (ובאנגלית) – ועידת אייפא"ק. הסבר קצר: כמעט לכל קבוצת אינטרס בארצות הברית יש מה שנקרא "לובי" – אנשים שהתפקיד שלהם לנג'ס לפוליטיקאים כדי שיקבלו החלטות שיהיו טובות לקבוצה. הלובי היהודי – אייפא"ק – נחשב אחד הלובים החזקים בוושינגטון, אם לא החזק שבהם, וזה אומר שכשהקונגרס מאשר העברת 2.5 מיליארד דולר בסיוע צבאי, או כשארצות הברית מתייצבת לצד ישראל בהצבעה חשובה באו"ם – זה קורה בין השאר בזכות הרבה מאוד עבודה של לוביסטים מאחורי הקלעים.

     

    הועידה השנתית של אייפא"ק, לכן, היא ההזדמנות של ההנהגה העליונה להעביר לדרגים הנמוכים יותר את המסרים החשובים, שאותם צריך לפמפם לראשי הפוליטיקאים עד שיצביעו באופן שיהיה טוב ליהודים. מדהים לראות איך המכונה המשומנת הזו עובדת: אלפי פעילים נוהרים לוושינגטון לשלושה ימים, מתחלקים לאזורי בחירה (אני, למשל, גר באיזור 15 בניו-יורק. אל תשאלו אותי למה) ומקבלים דפי מסרים שאותם צרים לשנן. ביום האחרון לכינוס כולם מסתערים על חברי הקונגרס וחוזרים שוב ושוב על המסרים עד שמשהו יחלחל.

     

    השנה התמקדו בראש ובראשונה באיום הנשקף מאיראן. מה זה התמקדו – אני עצמי כבר יכול להרכיב טיל שיהאב 3 אם רק יהיו לי החלפים המתאימים: מומחי גרעין הציגו תרחישי אימים לגבי היכולת האטומית של האיראנים, כולל מודלים של כור גרעיני ושלל גרפים מפחידים. מי שרצה להינפש קצת מהנאחס האיראני יכול היה לבחור בהרצאות קלילות יותר: סקירה של תעמולה אנטי-ישראלית מרשת השידור של החיזבאללה, אל-מנאר; הקשיים והמהמורות שבתוכנית ההתנתקות; הסכנות האורבות מהטרור הפלסטיני. הרבה פאן לא היה שם. 

     

    כדי להגיע מהמלון לכנס נסענו בשיירה מאובטחת שכללה צ'קלקות וזכות אוטומטית לעבור בכל הרמזורים האדומים שבדרך. לא מפתיע, בהתחשב בגלריית הנואמים המרשימה: מזכירת המדינה האמריקאית קונדליזה רייס שכולם פה די מעריצים, הילארי קלינטון בנאום תקיף שלא היה מבייש את עוזי לנדאו, וראש הממשלה אריאל שרון שהתקבל בגלי חום אדירים ושיחרר כמה דאחקות על חשבונו של טומי לפיד. קשה היה שלא לשים לב לנקודת דמיון אחת משותפת לכולם: בכל כמה משפטים של הנואמים נזרקו לחלל האוויר המלים "דמוקרטיה", "חירות", "צדק", והקהל פורץ בתשואות אדירות. מדובר במתכון בדוק שנחשפתי אליו עוד בימי "השגריר" העליזים (מומחים אמריקאיים שעבדו איתנו גילו לנו את ה"טריק"). קח נאום, ערבב כמה מילות קסם פטריוטיות, וקיבלת קהל מוקפץ מהתלהבות.

     

    והיו עוד מפורסמים: חברי כנסת ושרים, קצינים בכירים בצה"ל, וגם – אחד מגיבורי הילדות שלי, לא אחר מאשר לבן מרסר הגדול, כוכב מכבי תל-אביב לשעבר בכדורסל. לבן, מתברר, מתפרנס מאימון כדורסל במכללת ספלמן שבאטלנטה אבל נהנה מעיסוק צדדי: הסברה פרו-ישראלית ברחבי ארצות הברית. לבן סיפר לי שגם היום, שנים אחרי שעזב את מכבי, הוא עדיין מוזמן להמון אירועים יהודיים כדי לספר על חוויותיו כשעוד היה צהוב. והוא אפילו זוכר קצת עברית.

     

    אבל המלך האמיתי של האירוע היה – תתפלאו – נתן שרנסקי. בארץ הוא יכול להתפטר מהממשלה וזה לא ממש ירעיד את אמות הסיפים, אבל בארצות הברית הוא מתקבל כמו מלך. ג'ורג' בוש מעריץ אותו, הספר שלו על הדמוקרטיה מככב ברשימת רבי המכר, ויהדות ארצות הברית מתייחסת אליו כמו אל כוכב הוליוודי. בימים שעוד היה אסיר ציון בשם אנטולי, כולם פה התגייסו ללחוץ על הסובייטים לשחרר אותו. ככה שהאפשרות לראות אותו היום בגודל טבעי (שזה אגב לא מאוד גדול), מאוד מרגשת פה את האנשים. שרנסקי מגיע לדבר, הקהל מקבל אותו באהבה וגם נעמד כדי להצטלם איתו. אז גם אני חטפתי צילום.

     

    איך למשוך סטודנטים?

     

    ואני? אני הגעתי לאייפאק כדי לחלוק את הזווית שלי על הסברה עם הדור הצעיר של אייפאק. לארגון יש פעילים בהרבה מאוד קמפוסים, וחלק מהם נאלצים להילחם יום יום בתעמולה אנטי-ישראלית. לכולם יש בעיה אחת משותפת: איך לארגן אירוע פרו-ישראלי שימשוך לא רק את היהודים הציוניים, אלא גם את הסטודנטים האחרים. מה שאני הצעתי להם היה די מהפכני מבחינתם: עזבו אתכם ממרצים, אמרתי להם, זה שתביאו מישהו שיידע להכניס לכל הפלסטינים אולי יעשה טוב לחובבי ישראל אבל לא ממש ימשוך את ההמונים האדישים.

     

    במקום זה, תביאו סרט ישראלי לקמפוס ותדאגו לפרסום מאסיבי. תראו לסטודנטים האחרים שגם בישראל יש קולנוע, ושגם בישראל אוהבים לבלות, ושגם לנו יש בארים ומסיבות. שיידעו שיש לנו מה להציע לעולם חוץ מקונפליקט. תראו את ישראל היומיומית, היפה, הכיפית, השפוייה – זו שלא מראים בחדשות. ועם חשיבה נכונה אפשר גם למשוך אוכלוסייות שבחיים לא היו מגיעות לאירוע ישראלי. תקרינו את "יוסי וג'אגר" ושהארגון ההומו-לסבי ייתן גם הוא חסות. תביאו את "ההסדר" ותזמינו את הסטודנטים שלומדים בחוג לדתות להיחשף לעולם הישיבות. האיראנים, אגב, כבר עשר שנים מטפטפים סרטים יפהפיים לכל פסטיבל קולנוע ומצליחים לשפר קצת את הדימוי של המדינה שלהם. אין סיבה שזה לא יצליח גם לנו.

     

    נדמה לי שחלק מהשומעים נדלקו מהרעיון. לרובם זו היתה סטייה מהגישה הכללית להסברה, שאומרת תשננו-טוב-את-העובדות-ותוכלו-לענות-לכל-פלסטיני-שיציק-לכם. זה אמנם נכון בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך, ויכוח אקדמי בדרך כלל לא ממש גורם למישהו לשנות את דעותיו. אם יש משהו שלמדתי במסגרת המסע שלי בקליפורניה עם פעילי "ישראל בלב", זה שכדי לעורר הזדהות, צריך להראות לשומעים שלך שאתה כמוהם. קל לשנוא מישהו שאתה לא מכיר. הרבה יותר קשה לשנוא מישהו אחרי שנחשפת לתרבות היפה שלו.

     

    בכל שבוע אני מסיים בשאלה, אז לא נחרוג מהמנהג גם הפעם: אשמח לשמוע את דעתכם לרעיון, וגם – איזה סרט ישראלי היה עושה את השירות הטוב ביותר לישראל עבור קהל של סטודנטים?

     

    מצפה לתגובותיכם, איתן.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רעות חפץ
    גם הוא הגיע, מרסר
    צילום: רעות חפץ
    צילום: רעות חפץ
    אבטחה אדוקה
    צילום: רעות חפץ
    צילום: רעות חפץ
    המיצג האיראני
    צילום: רעות חפץ
    לאתר ההטבות
    מומלצים