שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    מאוחר מדי בשבילם

    לונדון וקירשנבאום עדיין מצויינים, אבל התוכנית שלהם לא מתאימה לפריים טיים של שישי בערב. פרקי הפתיחה של הסופרנוס מושלמים כתמיד

    הקסם מתפוגג: "לונדון את קירשנבאום בשישי", ערוץ 10, שישי 20:00

     

    לו אני אודטה דנין או אבי רצון (הו, האימה), הייתי מזדעק: את לונדון וקירשנבאום אפשר לקחת לפריים-טיים יום שישי קומפלט, כפי שהם, כמעט ללא שינוי, ואותנו לא? ובצדק. לונדון וקירשנבאום – מי שמבססים את האלטע-סקס-אפיל הנוכחי שלהם על עובדת היותם אנדרדוגים, מעין שני זקנים שטרם איבדו את שיניהם אך בכל זאת נשלחו לגווע בקרחונים הטלוויזיוניים של שבע בערב – מאבדים בהכרח את קסמם הלוזרי כשהם מוצנחים, כמנצחים, בפריים-טיים.

     

    לכשעצמם הם מצוינים. אי של רהיטות וחדות בתוך ים הייסורים הטלוויזיוני. שניהם מסוגלים לשאול שאלות ארכניות שהן על סף מאמרון פובליציסטי – בעליל השאלות האינטליגנטיות ביותר שתשמעו איפשהו בטלוויזיה בישראל. ותנו לי הערה אחת לסדר-היום של קירשנדון ואני מוותר על 200 הערות של אורי דן ואמנון זכרוני – מי שמצטיירים כמתאבקי סומו עיוורים בהשוואה לריקודי הדבורה החינניים והעוקצים של קירשנדון.

     

    העניין הוא כזה: תוכניתם הטובה בשבע בערב טובה לשבע בערב. זו הפקה עצלה משהו, הנשענת כולה על הכריזמה של שני המארחים. עכשיו הועברה ההפקה העצלה הזו לפריים-טיים כמעט ללא שינוי. הפתיח התלת-מימדי אינו עושה חסד עם שני גיבורינו, ושעה אולפנית המורכבת משיחה חמוצה עם ד"ר אילן פפה (סיפור גמור) ושיחה אוורירית מדי עם ארנון מילצ'ן (סיפור מכור), בתוספת קטע מוזיקלי-פוליטי מהזן הצולע ושני בדרנים שמוטב שלא להרחיב בעניינם, אינם יכולים להחזיק פריים-טיים. פשוט לא. כל הקסם הקירשנדוני לא יחפה על החלושעס העיתונאי של השעה המרוחה הזו.

     

    יש סוג של הגיון בקידומם של קירשנדון למשבצת הזו (בהנחה שגלעד עדין הגיע, רייטינגית, לתקרת הזכוכית שלו), אבל רק במידה שמציידים אותם בכלים להילחם: אולפן שישי אמיתי, כתבות חוץ, מגזין, כל מה שצריך. לקחת את קירשנדון האיטיים של שבע בערב ולהטילם ללא שינוי בפריים הוא מעשה נואש וחף מהשקעה כלכלית ויצירתית. לולא מדובר היה בכבודם של אנשים מבוגרים ואהובים, הייתי הולך על "חלטורה".

     

    כוח טבע: "הסופרנוס", ערוץ 2, שישי, 23:20

     

    כמו תקריב עור פניה של אשה זקנה, כך מגיעה "הסופרנוס" לעונתה החמישית: הכל חרוץ קמטים, מסובך, מלא בפרטים, ספוג בעבר והיסטוריה, דורש ידע מוקדם. הצפייה ב"הסופרנוס" מעולם לא היתה עסק פשוט: הפיצוי הרגשי נמוך, הצחוק כמעט חסום, הכל בא מהראש. "הסופרנוס" היא, לפני הכל, ריגוש אנאליטי. כתב-חידה נפשי שבמרכזו טוני סופרנו – הדמות המורכבת והמרתקת ביותר שראתה סידרת טלוויזיה – ופתרון מבוכי ואינסופי הנע דרך שרשרת חסרת תקדים בהיקפה ובמורכבותה של דמויות, של גיבנים מג'רזי-דם.

     

    העונה החמישית נפתחה בשני פרקים מושלמים. טוני וכרמלה פרודים, והדב השחור המופיע פתאום בחצר בית המשפחה הנטושה הוא איתות סוריאליסטי מבריק וסתום; האם זהו ייצוג סך כל החרדות שהציבה הסידרה על מדף תודעתכם? תחליף-טוני? שער הכניסה לחורף חייהן של הדמויות? או שלפעמים דב הוא רק דב? "הסופרנוס" לא כאן כדי לפתור. כמו החיים, "הסופרנוס" היא כוח טבע שרירותי ומטלטל, הכופה עליך – כצופה, כאדם חושב – לארגן ולנסח מולה את עולם הפתרונות המוסריים והעלילתיים הפרטי שלך. "הסופרנוס" מוגשת לך כחומר גלם, לא כפתרונות מושלמים שתכליתם לענג – כפי שעושה כל יתר הטלוויזיה בעולם. זו גדולתה.

     

    שני פרקי פתיחת העונה הגישו לפחות שתי סצנות מרחיקות-לכת – אחת שבה חיסלו כריס ופולי מלצר אומלל שהעז להתלונן על טיפ נמוך, והאחרת בה מחסל טוני את האדם הלא-נכון – סצינות הממקמות את "הסופרנוס" מחדש בעולמה המיידי: עולם של חיות-אדם ברוטאליות עם נפש גברית של בן תשע, שבו רק התמימים משלמים את המחיר המלא. עולם שבו משורטטות בפניך דמויות ברזולוציה נפשית ופיזית כה גבוהה, עד שאין לך כל דרך להיות חד-משמעי לגביהן, ו"הסופרנוס" כולה נראית כטלוויזיית היי-דפינישן לעומת כל סידרה אחרת.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שיישארו בשבע. לונדון וקירשנבאום
    דמות מורכבת ומרתקת. טוני סופרנו
    לאתר ההטבות
    מומלצים