שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    פרשת הריגול: זו לא הכלכלה, זה המצפון

    לכשישקע האבק מכל החקירות וכל הטכנולוגיות וכל התיאורים של "הסוסים הטרויאנים", יתברר שיש רק חומת אש אחת העמידה באמת לחדירה של נורמות פסולות ובלתי-מוסריות לעסקים. שמה מצפון, גבירותי ורבותי המנהלים

    זה לא סיפור על מחשבים ואינטרנט. חלק לא מבוטל מהפרשנויות המסבירות עכשיו בסלנג טכנולוגי מסובך את נפלאות החדירה הזדונית למחשבים של תאגידים כלכליים גדולים, עשוי להתברר כלא שייך ולא רלבנטי לפרשה.

     

    תאגידים אלה מפעילים מערכות טובות מאוד לאבטחת מידע, מקפידים על נקיון המערכות, משקיעים בחומות הגנה. מי שמכריז שאפשר לשאוב מהם בקלות רבה מידע עסקי סודי ורגיש על ידי שליחת דואר אלקטרוני או מתן תקליטור להדגמה למזכירה, פשוט מבלבל את המוח. או שהוא רוצה לעשות רווח מהיר מההפחדה.

     

    זה גם לא סיפור ריגול עיסקי, מקצוע עתיק יומין ומכובד למדי. דע את המתחרה שלך הוא הציווי השני – אחרי דע את הלקוח – של ניהול המתבסס על יתרונות תחרותיים. לכשיתפוגגו ענני שביעות הרצון העצמית של המשטרה, עלולה להתברר דלילות החומר המרשיע המצוי בידיה. עורכי דין חכמים לא יתקשו להוכיח את טענת ה"לא ידענו" ו"לא יכולנו לדעת" ביחס למנהלים, מזמינים ומשתמשים בחומר הבעייתי. מבט מפוכח על האפון שבו הסתיימו החקירות הגדולות בישראל מצווה על זהירות רבה והרבה ספקנות בריאה.

     

    לא, זהו ראשית כל סיפור של ידיים מלוכלכות בעשיית עסקים בישראל. סיפור על מנהלים ששכחו את המצפון במכונית השרד. סיפור של עושי עסקים שרדיפת
    הרווח עמעמה את כושר השיפוט הערכי שלהם וגרמה להם לחצות את הגבול שבין תחרות הוגנת לתחרות מושחתת. לשכוח ששום דבר בניהול עסק לא יכול להצדיק את הקפיצה מעל המוסר: לא הרצון להגדיל את נתח השוק, לא השאיפה למשוך לקוחות, לא הפחד ממכת מחץ של המתחרה. בבתי הספר למינהל עסקים בארץ מלמדים אמנם שיעורים במקצוע ששמו "אתיקה בעסקים" ואף ספרים אחדים תורגמו מאנגלית לעברית, אך ככלל הנושא לא תופס מקום גבוה בסולם ההתעניינות של המנהל הישראלי, בכל דרגותיו.

     

    כמה חברות עיסקיות בישראל מעבירות לעובדיהן קורסים מקיפים בהגינות עסקית כדי שיידעו מה מותר ומה אסור לעשות מול המתחרים, הספקים, הלקוחות? כמה חברות בארץ מעסיקות אדם הממונה על תחום האתיקה? לכמה יש קודים אתיים ברורים, כתובים שחור על גבי לבן, נלמדים, משוננים ומופנמים על ידי המנהלים למעלה והעובדים למטה? לחברות מעטות בלבד. מעטות מדי.

     

    הרגולטורים הממשלתיים מציירים בהתמדה תמונה של עולם עסקים ישראלי שאינה מציאותית. זו תמונה של זירת עסקים שאין בה תחרות או שהתחרות בה מעטה ומוגבלת מראש. איזו טעות בדיאגנוזה! העסקים בישראל נושמים תחרות, רעבים לתחרות ולעתים קרובות מדי לא יודעים מה גבולותיה של אותה התחרות. מוכנים להקריב על מזבחה הכול, כולל נורמות, ערכים, ידיים נקיות. מנהלים היפר-תחרותיים עושים בעסקיהם דברים שהיו מתביישים לעשות בחיי היומיום ובכך הם נכשלים. ישאל נא את עצמו המנהל המתלבט האם לנהוג כלפי הלקוח, הספק או המתחרה בצעד מסוים: "האם אוכל אחר-כך לחזור הביתה ולספר לילדי מה עשיתי בלא להתכסות בבושה?"

     

    לכשישקע האבק מכל החקירות וכל הטכנולוגיות וכל התיאורים של "הסוסים הטרויאנים", יתברר שיש רק חומת אש אחת העמידה באמת לחדירה של נורמות פסולות ובלתי-מוסריות לעסקים. שמה מצפון, גבירותי ורבותי המנהלים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים