"בשביל שלום הייתי נותן את הקיבוץ"

"אם מחר אומרים לי 'לייבּוּש, תתפנה עם האשה מנחל עוז, כי אנחנו צריכים את הבית שלך בשביל לפתור את הבעיה עם הפלסטינים', אני קם והולך. אין לי שום בעיה לתת את מה שבנינו ב- 52 שנים בשערי עזה כדי להשיג שלום". כך אמר ל-ynet אחד מבני גרעין המייסדים של הקיבוץ, אברהם לוי בן ה-71, המוכר במשק בכינוי 'לייבּוּש'.

יום שישי אחר הצהרים. חם בחוץ. לייבּוּש ורחל, מנהלת החשבונות הראשית של הקיבוץ, מסתגרים בדירתם הזמנית לארוחת צהרים. בחצר המשק המדשאות מוריקות, העצים נעים ברוח ומקהלה רעשנית של ציפורים מחוללת מהומת עולם בצמרותיהם. שום דבר לא יכול להסגיר שמדובר בקיבוץ הישראלי הכי קרוב לעזה המבעבעת כיורה רותחת, ערב ההתנתקות. אין שום צלקת לפגיעות הפצמ"רים והירי שידע הקיבוץ מאז שנות החמישים ועד לימי האינתיפאדה. שלווה בפאתי עזה, ששכונותיה המזרחיות נראות היטב בעין בלתי מזויינת מהשדרה המובילה למשק. 

לייבּוּש שייך לגרעין המייסד, גרעין מעיין ברוך, שעלה על הקרקע ב-1953. לאחר מכן באו והלכו מכאן כמה מפורסמים, כמו שר האוצר לשעבר, חבר הכנסת אברהם (בייגה) שוחט, רעייתו לימים תמה אשכול (בתו של ראש הממשלה המנוח לוי אשכול), השר לשעבר אברהם (כצ'לה) כץ עוז ועוד. אלה הלכו כלעומת שבאו ואילו לייבּוּש וחבריו נותרו ליד עזה, בגבול הפצמ"רים, הקסאמים והנ"טים. 

"מלחמות וקרבות אינם זרים לנו בנחל עוז", סיפר לייבּוּש, בביטחון של אחד שראה כבר הכל. "השנים הראשונות לאחר העלייה לקרקע היו שנים קשות מאוד. מתח עצום. הפָדָאיוּנים היו באים והולכים. היו הרבה מארבים בכל לילה. כל פעם שהיה יוצא סיור שלנו לאורך הגבול – המצרים היו מפגיזים את המשק. היינו רצים לחפירות עם הילדים הראשונים של המשק, כי מקלטים לא היו. אחרי מבצע קדש היה קצת שקט, שהופר ממש רק באינתיפאדה הראשונה, החל מ-1987.

לייבּוּש בחצר ביתו. צילום: רוני סופר

"נפגעו לנו קשה איזה שמונה או תשעה חברים ושלושה נרצחו, בינהם רועי רוטברג שנרצח על-ידי המצרים ב-1956. אז נשא הרמטכ"ל דאז, משה דיין, את נאומו המפורסם: 'כבדוּ שערי עזה... לא מהערבים כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלו ומלראות את ייעוד דורנו במלוא אחריותו? הנשכח מאתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקורענו לגזרים... דור ההתנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת ולבנות בית'.

"מאז נהרגו עוד שניים, שעלו על מוקש בשנת 1969. גם בארבע השנים האחרונות ידענו לא מעט נפילות פצצות כאן. הנה, רק בשבוע שעבר נחתה כאן פצצה שקרעה כבל חשמל. כך שאנו רגילים, אם אפשר לומר זאת כך, באש. רמת החרדה שלנו, הוותיקים, שעברו כבר לא מעט, ירדה". 

מתרגלים?

"לא יכול לומר שמתרגלים, אבל מי שחווה את זה בצורה כל כך קשה כמונו – רמת החרדה שלו יורדת. זה לא כמו אצל בני הדור הצעיר, שחווים את הירי רק עכשיו".

אז מה, זה מה שהולך להיות כאן עכשיו, אחרי ההתנתקות, שהגבול שוב יישב על השדה המערבי שלכם?

"הטענה שההתנתקות תביא מכה גדולה יותר לישראל, ליישובים הסמוכים לגבול, היא טענה פוליטית. אני אישית סבור שההתתנקות תביא לרגיעה. אם היו באים אלי היום לנחל עוז ואומרים לי לעזוב את הבית בשביל השלום הייתי עושה את זה. אין לי שום בעיה עם זה".

אתה סומך על אבו מאזן שידאג שלא יירו לעבר הבית שלך?

"אני לא מחזיק בדעה שלנצח נאכל חרב. אנחנו עם חזק ואנחנו יכולים למתן את מה שקורה כאן סביבנו. אם נשכיל להעניק להם את היכולת לשלוט בעם שלהם, הם יכולים לעשות לעצמם ולנו חיים אחרים. גם אצלם וגם אצלנו יש קיצוניים. לנו יש את הימין הקיצוני ולהם יש את החמאס והג'יהאד. אני חושב שהפרובוקטורים של הימין שלנו, הם בדיוק כמו החמאס וחיזבאללה. אם נניח להם לקבוע לנו את החיים – המצב יחמיר. אבל אם נדע לאתר את המנהיגות המתונה שלהם ולטפח אותה, אז יהיה כאן שקט, גם אחרי ההתנתקות". 

מאיפה הביטחון הזה?