על מי הם עובדים?

איזה נודניקים העובדים האלו, חשבו בוודאי אנשי הנהלת בתי-המשפט, שהעלו את הרעיון להעלות את סכום האגרות שגובים מאזרחים המגישים תביעות נגד מעסיקיהם או נגד הביטוח הלאומי בבית הדין לעבודה. נקודת ההנחה של יוזמי ההצעה היתה, מן הסתם, שאותם עובדים ונזקקים מטרטרים אותם, גורמים להם לעבוד יותר קשה ויוצרים עומס על המערכת.

אז מה עושים לאותם אנשים שבסך הכל רוצים את הכסף שמגיע להם מהמעסיק או מהביטוח הלאומי ולא מצליחים להשיג אותו בדרכים המקובלות? מבקשים מהם עוד כסף. פתרון פשוט, וסביר להניח שהוא אכן יפחית את העומס בבית הדין. כי מן הסתם יש אנשים ש-150 שקל זה הרבה כסף בשבילם (זה, אגב, הסכום המינימלי בעבור פתיחת תיק עליו חשבו בהנהלת בתי המשפט). אז מה אם לעובד שלא מקבל שכר כבר 3 חודשים אין כסף לטיול שנתי לילד. 

אלא שלצערי הרעיון הכל כך לא חברתי הזה אינו מפתיע. כי האמת הכואבת היא שבמדינה שלנו הלנת שכר מתקבלת בשיוויון נפש. למעשה, המדינה עצמה היא אחת ממלינות השכר הגדולות ביותר (תשאלו את עובדי הרשויות המקומיות). גם פגיעה בתנאי העובד הפכה לנורמה והיא הבסיס הראשוני לקיצוץ בהוצאות על ידי המעסיק.

אז כמה רוצים בבתי המשפט שישלמו עובדים שנפגעו ממעסיקיהם? הרעיון הוא לגבות תשלום אגרה מינימלי של 150 שקל בעבור פתיחת תיק, לעומת 58 שקל כפי שהיה נהוג עד כה. לראשונה נקבעו גם אגרות לתביעות שמתכוונים עובדים להגיש בנושא הפרת הסכמים קיבוציים, או אי-תשלום קופות גמל. ואם אתם חושבים שלא נעשה עימכם צדק? גם על זה תשלמו: ערעור על פסק-דין של בית-דין ינוע בין 150 ל–500 שקל. וכן, גם נפגעי הביטוח הלאומי יצטרכו לשלם מעתה אגרות.

בבתי המשפט טוענים, כי מטרת המהלך (שעוד לא אושר על ידי שרת המשפטים ציפי לבני) היא למנוע מהאזרח הקטן לטרטר את המערכת המשפטית עם תביעות סרק. הבעיה היא שמהלך שכזה יגרום לכך שהאזרחים הקטנים - הקטנים באמת - לא יוכלו להרשות לעצמם להגיש תביעות בגלל עלותן. והמעסיקים? אלו שהפכו את אי התשלום בזמן לנורמה ושמבקרים תדיר בבית המשפט בתביעות שמתנהלות נגדם, רק ירוויחו מכך.    

אבל האמת היא, שיש לי רעיון כיצד להפחית את העומס של בית הדין לעבודה: לקנוס בסכומים גדולים יותר מעסיקים שסורחים ועוברים על החוק. וכשזה יקרה יש להניח שפחות מעסיקים ירשו לעצמם להתעמר בעובדים שלהם, פחות תביעות יוגשו, העומס על בית הדין לעבודה יפחת - ובא לציון גואל.