המודל האירי, הפעם ברציחות

האם העובדות מגבות את כותרות העיתונים על גל הרציחות? התשובה היא כן. בפרספקטיבה מערב-אירופית, ישראל 2005 היא מדינה רוויית רציחות.

את הסטטיסטיקה הפלילית השוטפת בישראל מפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הלשכה מעבדת ומעבירה להגדרות אחידות את הנתונים של המשטרה ובתי המשפט. הגדרות אלו תואמות את המקובל בעולם. כמקור האמין ביותר להשוואות בינלאומית, נחשבים הפרסומים של האגף לסמים ופשיעה של ארגון האומות המאוחדות. בין 60 ל-90 מדינות – בהן כמעט כל מדינות המערב, כולל ארה"ב - השיבו לשאלונים של האו"ם ותיאמו את הנתונים. ישראל בחרה שלא להשיב, אך בפועל נתוניה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ברי-השוואה לסקרי האו"ם. מה יוצא מהשוואות אלו?

במרבית מדינות מערב אירופה המפותחות התייצב מספר מקרי הרצח בפועל (ללא "ניסיונות לרצח", שהגדרתן בעייתית) על 1 עד 1.5 רציחות לכל מאה אלף תושבים. עם המדינות הללו נמנות: אוסטריה, גרמניה, צרפת, בלגיה, איטליה, אירלנד, הולנד, יוון, דנמרק ועוד. כמה מדינות מערביות בולטות לרעה: בבריטניה מספר מקרי הרצח לכל מאה אלף תושבים מגיע ל-2, בשוודיה ופינלנד ל-2.5 ובשוויץ וצפון-אירלנד ישנם כ-3 מקרי רצח למאה אלף תושבים.

בארה"ב התייצבה שכיחות הרציחות על כ-5.6 מקרי רצח לכל מאה אלף תושבים (לעומת כ-10 לכל מאה אלף בשנת 1991). בתוך אמריקה עצמה קיים שוני עצום בין המדינות, המחוזות והערים. לפי שנתון האף.בי.איי, מתבצעות 11 רציחות על כל מאה אלף תושבים באזור וושינגטון הבירה אבל רק 2.8 רציחות על מאה אלף בעמק הסיליקון שבקליפורניה. 

ומה אצלנו? בישראל התבצעו בשנת 2000 כ-150 מקרי רצח פליליים, 2.3 רציחות על כל מאה אלף תושבים. שיעור זה נשמר לאורך כל שנות התשעים. אבל עם פרוץ האינתיפאדה וקפיצת המדרגה באבטלה ובעוני, התמונה הוחמרה ומפלס הרצח הפלילי עלה. ב-2002 נרשמו כבר 230 רציחות, כ-3.5 על כל מאה אלף תושבים. ב-2004 חזר וירד מספר הרציחות לשיעור של 2.6 על מאה אלף אולם במחצית 2005 הוא קפץ שוב ב-50% ועלול להגיע השנה ל-3.5 רציחות על מאה אלף תושבים.

בממוצע של שנות האלפיים מתבצעים בישראל שלושה מקרי רצח על כל מאה אלף תושבים. בהשוואה למערב אירופה, שיעורי הרצח בישראל גבוהים, אפילו גבוהים מאוד. ניתן להפחיתם בחצי, כלומר לרמה של אירלנד, ולחסוך חיים של עשרות אזרחיים בשנה. אירלנד, מסתבר, היא מודל טוב לא רק בכלכלה.