ביטוי פרלמנטרי

כמה קצר הזיכרון הקולקטיבי שלנו. למי ששכח, שיטת הבחירות הישנה, זו שמבקשים להחזיר אותנו אליה, חייבה את נשיא המדינה להטיל את תפקיד הרכבת הממשלה על מי שהיו לו את רוב הסיכויים להרכיבה.
בשיטה זו צצו כפטריות אחרי הגשם סחטנים פוליטיים כאלה ואחרים. כדאי לזכור את המיצובישי של ח"כ גולדפרב, את הקריאה הנרגשת של יצחק שמיר לאברהם שריר "אברשה שוב הביתה", את עריקתו של אפרים גור, וכמובן את "התרגיל המסריח", שהיה אז שיא הציניות והסחטנות הפוליטית. התרגיל הזה היה פשוט: סיעת ש"ס, שאז מנתה רק שישה חברי כנסת, הסכימה להעביר את תמיכתה מיצחק שמיר לשמעון פרס, וכך היה ראש הממשלה אמור להתחלף.
לא נותר אלא לדמיין מה היה קורה היום בכנסת לו הייתה נהוגה שיטת הבחירות הקודמת: הסחטנות של הסיעות הקטנות הייתה מרקיעה שחקים; חמישים מיליון שקלים לרשת מעיין החינוך התורני של ש"ס היו עוברים בלא הנד עפעף; כל סיעה קואליציונית הייתה מאיימת על ראש הממשלה כי תצטרף להצבעת האופוזיציה באי-אמון ותחליף אותו לאלתר. בשיטה כזו ראש הממשלה ושריו היו שבויים, פשוטו כמשמעו, של סחטנים סקטוריאלים, שבהינף יד יכולים להדיחם מכהונתם ולמנות אחרים במקומם.
אין ספק כי גם בבחירות הבאות יתקיים שוויון בין שני הגושים העיקריים - הימין והשמאל. לכל היותר ינוע מספר מצומצם של מנדטים מגוש זה לגוש אחר. אפילו אם נניח שמפלגת העבודה והליכוד יקבלו כל אחת כארבעים מנדטים, עדיין יכנסו לכנסת הבאה מפלגות סקטוריאליות, כאלה שמייצגות את הציבור החרדי, הציבור הערבי, ציבור העולים, העובדים, הירוקים ומה לא?
לא השיטה היא הבעיה. הבעיה נעוצה במבנה החברתי המסובך שלנו. ישראל היא מדינה רב-תרבותית, מורכבת מקהילות שכל אחת מהן מבקשת, ובצדק, למצוא לעצמה ביטוי פרלמנטרי. יש עולים ויש ותיקים, יש חרדים ויש חילונים, יש ערבים ויש יהודים, יש החיים בעיר ויש החיים בקיבוץ או במושב. השיטה הישנה לא תבטל את ההרכב הדמוגרפי של המצביעים לכנסת ישראל, היא רק תקנה לכל קבוצה כזו כוח עצום, מעל ומעבר לכוחה האמיתי בציבור. המפלגות הגדולות, לא זו בלבד שלא ירוויחו משיטת הבחירות הישנה, אלא להפך. הן יתפרקו במהירות רבה עוד יותר, משום שלא יוכלו לעמוד בלחצים האלה.
ובכן - מה לעשות? הציבור בישראל מרגיש, ובצדק, שמשהו "לא עובד". הוא רוצה כנסת מכהנת, ממשלה מתפקדת ושלטון יציב ואחראי, ולא רוצה ללכת לבחירות כל שנתיים. את זה אפשר להשיג, לא על-ידי חזרה לשיטת הבחירות הקודמת, אלא בכמה צעדים שיבטיחו ייצוג של כל גוני הקשת בחברה הישראלית ואת יציבות השלטון:
- שיטת הבחירות חייבת לכלול אלמנט של בחירה אזורית. אם לא לגבי כל מאה ועשרים חברי הכנסת, לפחות לגבי מחציתם. בשיטה זו שישים חברי כנסת ייבחרו בבחירות ישירות, ושישים בבחירות אזוריות.
- הדחת ראש הממשלה מכהונתו תיעשה ברוב של לפחות תשעים חברי כנסת, וגם פיזורה יהיה ברוב כזה. צריך לצמצם את סיכויי הכנסת לפזר את עצמה ואת סיכוייה להדיח את ראש הממשלה - שנבחר על ידי העם - רק למקרים קיצוניים ביותר.
- צריך להקנות זכות לראש הממשלה להטיל וטו על מכסה מסוימת של חוקים שהכנסת מחוקקת (בדומה לארה"ב), על מנת לעצור חקיקה פופוליסטית.
על חברי הכנסת להבין שעליהם לחיות יחד ארבע שנים, לטוב ולרע, ועל כל אחד מהם מוטלת החובה לפעול למען ישראל טובה יותר. אסור בתכלית האיסור לחזור לשיטה הישנה. זו תבטיח את התפוררותו המוחלטת של השלטון.

יוסי פריצקי, ח"כ בסיעת "שינוי"