זה לא אותו דבר?

סידני אור, גיבור "ליל האוב", ספרו החדש של פול אוסטר, הוא סופר בן 34 שזה עתה השתחרר מבית חולים אחרי מחלה קשה. הוא חוזר לביתו נטול רצון לכתוב ומסתפק בטיולים יומיים בברוקלין. באחד משיטוטיו נתקל אור ב"ארמון הנייר", חנות לכלי כתיבה שאליה הוא מחליט להיכנס, כמו ניעור בו שוב הרצון הלא מודע לחזור לכתיבה. בחנות נתקל סידני במחברת מפורטוגל, עם עטיפה כחולה, השובה את לבו באופן מיסטי למדי. הוא רוכש אותה מבלי לדעת שהיא עתידה לטלטל את עולמו בתשעת הימים הבאים.

בבית פותח אור את המחברת ומתחיל לכתוב. לפי עצתו של ג'ון טראוס, סופר ידוע וידיד שלו ושל אשתו גרייס, הוא כותב על איש שמחליט לעזוב את חייו. האיש, ניק באואן שמו, נשוי באושר כביכול, עורך בכיר בהוצאת ספרים, שעושה רושם של אדם משועמם למדי. לאחר תקרית שכמעט הורגת אותו מחליט באואן להיעלם ולהתחיל בחיים חדשים. הוא מגיע לקנזס סיטי כשאיתו כתב יד של סופרת נודעת ושמה סילביה מקסוול, שעניינו מסע בזמן.

כך טווה אוסטר סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, ומבלבל את הקורא בין הסיפור "האמיתי", הראשי אם תרצו, של סידני אור, ובין הסיפורים הבדיוניים שהם פרי עטו. יחד איתו מביא אוסטר גם את השותפים המוכרים, שנוכחים ברבים מספריו: המקריות ותהליך הכתיבה. המקריות שבעקבותיה ניק באואן כמעט מאבד את חייו, הגורמת לו לרגע של הארה והבנה שהוא חייב ורוצה לעזוב הכל. המקריות שגורמת לסידני אור, הסופר, להיתקל במחברת הפורטוגלית, שגורמת לו להתחיל לכתוב ואף לגלות פרטים חדשים על חייה של אשתו.

יש משהו וודי אלני, לעוס למדי, בעיסוק של אוסטר בעצמו, בניו יורק וברחובותיה (עוד פטיש), ובאינטלקטואלים לבנים ניו יורקים כמוהו, שמגיבים באיפוק על הדרמות הגדולות בחייהם (סידני חושד שאשתו מנהלת רומן, אבל לא מתעמת איתה בקשר לזה), בשיחות של אותם אינטלקטואלים על ספרות, וביחסים של כל הבורגנים האלה בינם לבין עצמם. חיי המין שלהם, למשל, והעובדה שהסקס ביניהם פראי ומצוין, כפי שמתאר אוסטר. כמה פראות יכולה להיות כבר בין גרייס לסידני המנומסים כל כך. ממש כמו לראות את וודי אלן הנוירוטי מתנה אהבים בתשוקה עם היפהפיות הצעירות ההוליוודיות.

אוסטר כותב היטב, את זה אי אפשר לקחת ממנו. הוא מצליח לשטות בקורא להאמין בסיפורים שכותב סידני אור, ואז עוצר הכל כשאור נתקל במחסום כתיבה (ניק באואן נותר תקוע במקלט אטומי), ומחזיר את הקורא לחייו האמיתיים. בחיים האמיתיים הוא מגלה שאשתו בהריון בד בבד עם ההבנה שאולי הוא לא האבא, ושהיא נפלה קורבן לתקיפה אלימה שמביאה אותה לבית חולים ואותו לשבת לצדה ולקוות שתשרוד (הוא מקווה באיפוק יוצא מן הכלל).

נדמה שיותר מאשר לגרום לקורא להרגיש משהו, חשוב לאוסטר להסביר לנו, באופן דידקטי למדי, אמיתות אודות הכתיבה כמחוללת העתיד. "מחשבות הן ממשיות, מלים הן ממשיות. כל דבר אנושי הוא ממשי, ולפעמים אנחנו יודעים על דברים לפני שהם קורים גם אם איננו מודעים לכך. אנחנו חיים בהווה, אבל העתיד נמצא בתוכנו בכל רגע. אולי זהו עניינה של הכתיבה. לא לתעד אירועים מן העבר, אלא לגרום להתרחשותם בעתיד".

הספר מרופד בהערות שוליים אינסופיות ומתישות שמכריחות את הקורא לדפדף קדימה ואחורה כאילו החליט אוסטר לשכנע אותנו בדרך פיזית לדלג בין עבר ועתיד, אמת ובדיון. אותי זה בעיקר הרגיז.