שתף קטע נבחר

אנורקסית לשעבר: הטיפול החדש שהחזיר אותי לחיים

שיעור האנשים שסובלים מאנורקסיה או מבולימיה עולה בהתמדה, אך הטיפולים הקיימים נכשלים אצל כשליש מהחולים הכרוניים • במרכז הרפואי רמב"ם ובמרפאת הנוטרים התחילו ליישם לאחרונה מודל טיפולי חדש, שמפיח תקווה בקרב המטפלים

התחלואה בהפרעות אכילה – אנורקסיה ובולימיה – מגיעה למימדים מדאיגים. יתרה מזו, מחקרים בינלאומיים העלו שסיכויי ההחלמה בקרב אנשים שלוקים בהפרעת אכילה יותר משש שנים הם קלושים (בנוסף לגורמים מנבאים נוספים לאי החלמה).

 

הדבר הביא את החוקרים להתמקד במציאת טיפול חלופי, שיציע מרפא בעיקר לחולים שמחלתם ממושכת וכרונית – כאלה שמיצו את הטיפולים הקיימים, אך ללא הועיל. ההפרעה, שהוגדרה נשית בעיקרה, גם חצתה מגדר, ובשנים האחרונות מסתמנת עלייה בשיעור הגברים שלוקים בה. "בעבר על כל 10 נשים שסבלו מהפרעות אכילה היה רק גבר אחד חולה, ואילו לאחרונה על כל שלוש נשים יש גבר אחד חולה", מציין ד"ר איתן גור, מנהל המחלקה להפרעות אכילה ומשקל למבוגרים במרכז הרפואי שיבא תל השומר ומרצה בכיר בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים.

 

ביום עיון שערכה לאחרונה העמותה הישראלית לטיפול, לחקר ולמניעת הפרעות אכילה הושם דגש על התמודדות עם המחלה באמצעות מודל טיפולי חדש, וכן נדונו הסימנים שיכולים לנבא החלמה או אי החלמה מההפרעה הקשה הזו.

 

"שכבתי, ערימת עצמות, בחדר חשוך"

 

כנגד כל הסיכויים טלי סבח, בשנות ה-30 לחייה, שהיתה אנורקטית במשך יותר מ-11 שנה, מפיחה תקווה בחוקרים וברופאים שמטפלים בהפרעות אכילה. אחרי שנים ארוכות של מחלה קשה, שבמהלכן הגיע משקלה ל-26 ק"ג ונשקפה לה סכנת מוות – היא החלימה, הוסיפה למשקלה קילוגרמים רבים, מחזור הווסת שלה חזר להיות סדיר, ולפני שנה ושמונה חודשים אף ילדה בת.

 

"זה התחיל בצבא", משחזרת סבח. "הייתי חיילת יפה בחיל הים, שרצתה לרזות 3-4 ק"ג". היא התקשתה לשמור על משטר דיאטה לאורך זמן, ואז למדה מחברה לאכול – ולהקיא. ההידרדרות היתה מהירה, ובתוך זמן קצר סבח מצאה את עצמה במדרון החלקלק של מחלת האנורקסיה. "אכלתי תפוח אחד ליום ושתיתי מים", היא מספרת. "המחזור החודשי שלי נפסק, השיער נשבר והתפצל וגם הציפורניים, ובקושי יכולתי לעמוד על הרגליים".

 

30 אשפוזים וטיפולים שונים שנכפו עליה לא הצליחו לשפר את מצבה. "שכבתי, ערימת עצמות, במיטה שלי, בחדר חשוך עם תריסים מוגפים, והזיתי. מדי פעם איבדתי את ההכרה". רופא שהוזעק לבית המשפחה בדק את סבח וביקש מאמה שתזעיק את בני המשפחה להיפרד ממנה.

 

"זה היה בערב פסח 1998", נזכרת סבח. "המשפחה שלי עמדה לנסוע לסדר אצל הדודים בנתניה. פתאום, אני לא יודעת איך, עלתה בי המחשבה שמרגע זה אני מחלימה". באותו ליל סדר היא ישבה על כיסא, מכוסה בשמיכה, וטעמה בקושי רב כפית דג. בהדרגה היא העלתה את כמויות המזון שצרכה. התפריט שלה נעשה מגוון ועשיר יותר, וכפי שסיפרה בראיון קודם ל'רק בריאות', היא הגיעה ל-1,000 קלוריות ביום ויותר.

 

"שמחת החיים שלי חזרה בהדרגה", היא מספרת. "בניתי קשר משמעותי, הריתי וילדתי. היום אני אדם אחר, שלאוכל יש משמעות משמחת בעיניו. אני מבשלת ואוכלת ונהנית מכל ביס. אני כל כך מאושרת מהמראה החדש שלי ומהאימהות, שזכרונות העבר מהתקופה החשוכה כמעט לא עולים לי בראש".

 

"טלי היא בחזקת נס רפואי, כיוון שהיציאה מאנורקסיה כל כך ממושכת ונדירה", אמרה בעבר ל'רק בריאות' ד"ר יעל לצר, מנהלת המרפאה להפרעות אכילה במרכז הרפואי רמב"ם, שטיפלה בה.

 

40 שנות מחלה

 

גורלה של מ' בת ה-30, לעומת זאת, לא שפר עליה. הצעירה, שעלתה מפרו לפני 10 שנים, סבלה בעבר מהפרעות התנהגות, ריכוז וקשב, ובמשך שש שנים היתה בטיפול פסיכיאטרי בגלל נטייה לדיכאון. זה יותר מ-10 שנים היא סובלת מהפרעת אכילה, שהתפתחה אצלה על רקע כמה אובדנים במשפחה שאירעו בתוך זמן קצר. לפני האשפוז היא עברה ראיון, שהעלה חשד שעברה התעללות מינית על ידי אחד מדודיה.

 

הפרעת האכילה שלה מתבטאת בהתקפי זלילה מלווים בהקאות יזומות (בולימיה) ובצומות ממושכים (אנורקסיה), לסירוגין. מ' אושפזה חמש פעמים עקב הידרדרות במצבה הגופני והנפשי וקיבלה בבית החולים את כל הטיפולים הקיימים – ובהם האכלה באמצעות זונדה, פסיכואנליזה, טיפול התנהגותי, השתתפות בקבוצת תמיכה, ייעוץ, טיפול תזונתי, אלטרנטיבי ותרופתי – אך ללא הועיל. "היא מקיאה כל מה שהיא מכניסה לפה", אומרת בייאוש ד"ר לצר.

 

30 אחוז מהחולים שלוקים בהפרעת אכילה מפתחים עמידות לטיפולים ולא מגיבים להם. החולה המבוגרת ביותר בארץ שעמידה לטיפול היא בת 62 וחולה זה 40 שנה.

 

"מערך הטיפולים כשל באוכלוסיית החולות הכרוניות", אומרת עינת צוברי, אחראית היחידה להפרעות אכילה במרפאת הנוטרים רעננה ובמרכז לבריאות הנפש שלוותה של הכללית. "הסימפטום העיקש כבר מתקיים מעצמו, דבר שמחייב אותנו לפתח מודלים ייחודיים להתערבות ממושכת שמותאמת לסוג החולים הזה. החולות האלה זקוקות למעקב ולטיפול. הן חוזרות שוב ושוב למרכזי הטיפול, או לחלופין לא עוזבות אותם לאורך שנים, כי מצבן הקשה לא מאפשר לשחרר אותן לקהילה".

 

גורמים מנבאים לאי החלמה

 

גלית הלוי בר טנדלר, פסיכולוגית מהיחידה להפרעות אכילה במרפאת הנוטרים המסונפת לשלוותה, מסבירה מהם הגורמים שמנבאים הפרעת אכילה ממושכת: אורך המחלה – מעל שש שנים, משקל גוף נמוך בתחילתה, שילוב של אנורקסיה ובולימיה, ואובדן משקל משמעותי ומובהק במהלך השנה הראשונה להפרעה.

 

לדבריה, החולות הכרוניות רואות את עצמן כבלתי ניתנות לריפוי, ולכן נמנעות לפעמים מלבקש עזרה. "לרוב האנורקטיות יש בעיות ביחסים אינטימיים-זוגיים", אומרת הלוי בר טנדלר. "ניכרת אצלן ירידה משמעותית בקשרים חברתיים, הן עוזבות את הלימודים ו/או העבודה, והחיים שלהן מצטמצמים למחשבות על אוכל ועל משקל. ההפרעה הופכת לדרך חיים. הקשרים המשפחתיים שלהן מלווים בבעיות קשות, וחלק מהן אף סובלות ממחשבות אובדניות".

 

מיכל יעקובוביץ-גוון, דוקטורנטית מהאוניברסיטה העברית, ייחדה את עבודת הדוקטורט שלה לגורמים שמנבאים החלמה ואי החלמה מאנורקסיה. בעזרתם של ד"ר מוריה גולן, פרופ' עמיה ליבליך וד"ר דני שטיין היא הגיעה לממצאים מפתיעים.

 

"המחקר שלי היה רטרוספקטיבי ובדק את התיקים הרפואיים של 60 נשים בנות 22 וחצי בממוצע, שטופלו בעקבות הפרעת אכילה", היא אומרת. "מהממצאים עלה שצמחונות, ניצול מיני וחרדה מעלים את הסיכון לאי החלמה; ניצול מיני מעלה את הסיכון פי 15.63, וצמחונות פי 10.75. גורמים נוספים שתורמים לאי החלמה הם עיסוק אובססיבי בספורט, עמדות פתולוגיות בקשר למשקל והרגלי אכילה לא תקינים".

 

באמצעות שאלון שמילאו הנסקרות נבדקו גם סימנים חולניים שהיו קיימים כנראה גם לפני התפרצות ההפרעה – חרדה, כפייתיות שקשורה לאכילה וסימפטומים אובססיביים אחרים. "מנבאי הסיכון האלה", אומרת יעקובוביץ-גוון, "היו מושרשים באישיותן של החולות גם לפני המחלה, ולכן יש באיתורם פוטנציאל אבחוני".

 

בשנת 1998 נעשה במחלקה להפרעות אכילה במרכז הרפואי רמב"ם מחקר שבדק את הקשר בין צמחונות ואנורקסיה. "נמצא באופן מובהק ש-100 אחוז מהאנורקטיות לא אוכלות בקר", מסבירה ד"ר לצר. "85 אחוז לא אוכלות גם עוף, והמניע הוא לא אידיאולוגי, אלא כיוון ש'זה מגעיל אותי'. הצמחונות מהווה גורם סיכון וגורם ניבוי להפרעת אכילה. היא מתחילה בדרך כלל באופן פתאומי כשנה וחצי לפני התפרצות ההפרעה. ילד או ילדה שמפסיקים לאכול בשר ודגים, ולא מסיבות אידיאולוגיות ובניגוד לנהוג בבית – זהו דבר שאמור להדליק נורת אזהרה להורים ולמטפלים".

 

צמחונות, כך עולה גם ממחקרים נוספים, מהווה לא אחת מסווה לבעיות אכילה בעולם המערבי – אז האם לאסור אותה על המטופלים? "השאלה מביאה את החוקרים להידיינויות לא פשוטות", אומרת ד"ר לצר. "מצד אחד, יש מספיק דברים שנכפים על המחלימים, אז למה להכליל גם את הצמחונות? מצד שני, גורסים אחרים, הצמחונות מקבעת את תסמיני המחלה ואולי מעכבת את הריפוי".

 

מודל טיפולי חדש

 

במרכז הרפואי רמב"ם ובמרפאת הנוטרים התחילו ליישם בחודש פברואר מודל טיפולי חדש בחולות שבמשך שנים לא הגיבו לטיפולים המקובלים. "פיתחנו והרחבנו מודל שהומצא בטורונטו", מסבירה ד"ר לצר, "כשהקוד הטיפולי היה להימנע מלחץ".

 

קבוצות הטיפול מונות חולות בנות 25-35, והמטרה המוצהרת היא לשפר את איכות חייהן ולא להביא להבראתן. נושא האוכל כמעט לא עולה לדיון בקבוצות. "המטרה היא לפתח את החלקים שנפגעו בעקבות ההפרעה, כמו יכולת חברתית, זוגית ומקצועית", מסבירה צוברי ממרפאת הנוטרים. "התנאי הוא שמירה על משקל גוף מינימלי קבוע".

 

"במהלך המפגשים", אומרת ד"ר לצר, "נדונות סוגיות שנוגעות לדימוי עצמי, ביטחון עצמי, יכולת אסרטיבית בקשרים עם בני משפחה וכן זיהוי דפוסים הרסניים, מוקדי כוח, דפוסים למניעת נסיגה וכן שיפור וגמישות בתזונה. המטרה היא בעיקר מניעת הידרדרות גופנית ונפשית, אבל אנחנו מקווים שבזכות הכיוון האחר נצליח לשקם את החולות ואולי אולי אף נביא להחלמתן".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
טלי סבח, בריאה, עם בתה
צילום: עמית מגל
טלי סבח בתקופת האנורקסיה
צילום אילוסטרציה: מאיר אזולאי
ד"ר רק שאלה
מחשבוני בריאות
פורומים רפואיים
מומלצים