חוק הג'ונגל

אם תקרוס ה"תהדיאה" עם הפלסטינים (אם כי קשה לכנות בשם "הפסקת אש" מצב שבו נורה ישראלי כמעט מדי יום), לא תהיה ישראל בפעם הזו אשמה באופן ישיר. בניגוד למנהגה בחלק מן המצבים הקודמים בהם הסתמנה רגיעה בחמש השנים האחרונות, הקפידה הפעם ישראל לקיים את האיפוק הביטחוני כמיטב יכולתה. החיסולים הופסקו, המעצרים ופעולות המנע מוגבלים במידה האפשר ל"פצצות מתקתקות" של ממש. האשם הפעם בקריסתה הצפויה של הרגיעה היחסית הוא משהו אחר לגמרי, אשר בו יש לישראל חלק היסטורי לא מבוטל: התרסקותה המוחלטת של הרשות הפלסטינית ככוח שיש ביכולתו לקיים שליטה כלשהי בשטח.

מנגנוני הביטחון הפלסטיניים נקרעו במהלך שנות הלחימה בין כמה לחצים מנוגדים: הרחוב תבע מהם להצטרף למאבק נגד ישראל, ורבים מלובשי המדים עשו זאת על בסיס "פרטי". ישראל, לעומת זאת, תקפה את הרשות בשלב הראשון של הלחימה באופן סדיר, מתוך הצהרה על רצון לשגר "מסר" שיכריח אותה לפעול, ואחר כך הפכה כל לובש מדים לאויב. כתוצאה של הלחץ הכפול הזה איבדו המנגנונים את רוב כוחם. "שרי המאות והאלפים שלהם הלכו לאיבוד, וייקח להם הרבה זמן כדי לבנות מחדש מערך כוח", אמר קצין בכיר לפני כמה חודשים. בשב"כ היה אפילו מי שדיבר על שנים.

שמות כמו ג'יבריל רג'וב ומוחמד דחלאן חזרו וצפו בחודשים האחרונים, אבל מדובר על קליפה ריקה, יחסית לכוח שהיה להם לפני ספטמבר 2000. ב-1996 גילחו אנשיו של דחלאן את זקניהם של אנשי החמאס; רג'וב היה חזק מספיק כדי למנוע מאנשיו להשתתף בפיגועים נגד ישראל בשנה הראשונה לעימות. הכוח הזה רחוק מהם היום מאוד. חלק גדול מן הרחוב הפלסטיני נשלט על ידי כנופיות, המתהדרות בשמות כמו "גדודי אל אקצה", אבל למעשה אינן אלא אסופה של אינטרסים מקומיים. בתנאים האלה, המחוות והאיפוק של ישראל שווים מעט מאוד.

מה שמונע מן המצב להתפוצץ הוא האינטרס של ישראל מצד אחד והחמאס מצד שני שההתנתקות תבוצע. חמאס נשאר הגוף המאורגן ביותר מבין האוחזים בנשק בג'ונגל של הרשות. גם את האינטרס הזה קשה לשמר: כל לחץ מקומי, כמו למשל ביטולן של תוצאות הבחירות בחלק מן הרשויות המקומיות, מכופף אותו עד כדי שבר. וכך ניצבת ישראל בפני מצב מסובך במיוחד, שהסיבה היחידה שלא התפוצץ עד עתה היא המניעה המוצלחת של פיגוע גדול.