להטעלף

שש עשרה שנים אחרי שטים ברטון המציא מחדש את סרטי הקומיקס עם "באטמן" שלו (ועם מייקל קיטון בתפקיד הראשי), מגיע כריסטופר נולן ועושה את הלא ייאמן: הוא מחזיר את באטמן לקולנוע עם "באטמן מתחיל" ומביים סרט כמעט מושלם. נכון, היה משהו מלהיב ב"באטמן" של ברטון, משהו שהיה ייחודי ליוצר הזה, משהו שהתאים לתקופתו (סוף שנות ה-80), משהו שבהחלט המציא שפה חדשה. אבל היה לזה מחיר: סרטו של ברטון - ובעצם כמעט כל סרטיו של ברטון - התיישנו מהר (למעט "המספריים של אדוארד" ו"באטמן חוזר", שיישארו כנראה הסרטים הטובים ביותר בקריירה שלו). נולן, לעומתו, לוקח צעד לאחור. "באטמן מתחיל" שלו מוגש בגוונים קלאסיים. לעומת הקריקטורה של ברטון, נולן הולך על דרמה. "באטמן מתחיל" הוא פחות סרט הרפתקאות ויותר סאגה. אם ברטון בחר לעצב את סרטו כמחווה לקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני של שנות ה-20 (ולעטרו בשיריו של פרינס, רעיון שאיכשהו נשמע לא רע בזמנו, אך כיום מתאכסן בבטחה במגירת "על-מה-לעזאזל-הם-חשבו") ועיצב פלקט קולנועי מרשים אך דו-ממדי, נולן נשאר נאמן לשורשיו הבריטיים. זהו באטמן הראוי ל-BBC (כמו גם לאמני קומיקס בריטיים בני זמננו). זהו באטמן על-זמני, אך עם זאת לחלוטין עכשווי במסריו ובתכניו. אם ברטון יצר קריצה, נולן הולך על מהלומה ללב. "באטמן מתחיל" רגשי יותר, עמוק יותר וקודר יותר. נכון, "באטמן" של ברטון היה וירטואוזי יותר, היה בו ברק קולנועי עשיר יותר, היה בו חזון אישי מוצק יותר - זה היה יותר ברטון מבאטמן - אבל מרגע שהעטיפה החיצונית החלה לדהות נחשפה העובדה שליבו נותר קר.

"באטמן מתחיל" - אם אוכל לנבא איך הוא ייראה בעוד 16 שנה - עובד פחות על לוליינות ויותר על הזדהות. כשהוא מבוסס על מה שעשוי להיות אחד התסריטים הטובים ביותר שצולמו השנה לבלוקבאסטר הוליוודי, בוודאי לסרט קומיקס עתיר תקציב, "באטמן מתחיל" מספר את סיפורו של ברוס וויין מההתחלה - סיפור שצומצם לכדי פלאשבק בן כמה דקות בסרט הראשון. התסריט של דייוויד גויר (ראו משמאל) ונולן (שהיה מועמד לאוסקר על התסריט ל"ממנטו") נשאר נאמן לכרוניקה של באטמן כפי שסופרה בקומיקס לאורך השנים, אך יוצר נראטיב חדש לגמרי. בתוך נתיב העלילה המוכר (בוודאי לחובבי הקומיקס) על בן המיליארדרים, שכילד רואה את הוריו נרצחים מול עיניו ומחליט לברוא עצמו מחדש כגיבור על הנלחם בפשע - דוחסים גויר ונולן לא מעט נושאים, חלקם מפתיעים במורכבותם, למה שאמור להיות סתם עוד סרט פופקורן.

מאקזיסטנציאליזם ועד דטרמיניזם, מזן ועד קפיטליזם, הסרט הזה הוא מסע פסיבי-אגרסיבי לתוך נשמה שסועה, לא רק של הגיבור - שהיותו טיפוס גבולי בעל נטיות סכיזופרניות כבר תועדה בחוברות הקומיקס - אלא של חברה שמעכלת עצמה למוות. מול החזון הדקדנטי של ברטון מציבים גויר ונולן תמונה מדכאת של עולם שמתפורר לתוך עצמו. מול המטרופוליס של ברטון, נולן הופך את גותאם סיטי שלו למין לוס אנג'לס בלייד ראנרית השרויה, כך נדמה, באפלה תמידית. מול הגרוטסקה של ברטון, מציג נולן עולם שגם אם הוא לא ריאליסטי הוא עדיין נראה מוכר, או לפחות אמין. זהו עולם הדומה באופן מפתיע לשלנו, בו הכלכלה החליפה את הרוחניות והפחד אוכל את הנשמה ומשבש את שיקול הדעת של התושבים. זה בוודאי ייצוגי שב"באטמן" של ברטון מנסה הג'וקר (ג'ק ניקולסון) לזרוע כאוס בגותאם על ידי ריסוס גז צחוק ברחובות, בעוד ב"באטמן מתחיל" של נולן מנסה הדחליל (קיליאן מרפי) לזרוע אימה ברחובות על ידי פיזור גז הגורם להתקפי פאניקה.

ואכן, פאניקה וחרדה הם כלי קידום המכירות העיקרי של העולם ברגע זה של הזמן. זה בוודאי ייצוגי שבשעה שהג'וקר משתמש במזימתו כדי ליצור הסחה ולשדוד את הבנקים בעיר, הדחליל - שעובד בשירותו של איל פשע גדול ממנו - עושה את מה שהוא עושה ממניעים אידיאולוגיים. ואכן, אידיאולוגיה - וההתנגשות בין אידיאלים - היא המנוע השכלי שמקדם את "באטמן מתחיל". נועז, יש לומר.

מבחינה מבנית התסריט מציג רצף עלילתי מפתיע למדי, העוסק בסיבה ותוצאה, מעגליות וייעוד. לרגעים הסרט נשמע כמו מכתם זן. ברוס וויין יוצא למסע הנקמה שלו בעקבות מות הוריו, רק כדי לגלות שהגלגל תמיד מסתובב, כולם חוזרים לנקודת ההתחלה, ושהוא לא רק מגיב לאירועים אלא למעשה גם אחראי להם. אחריות, מוסר וצדק: בעולם הקלינט איסטוודי בו אנחנו חיים, "באטמן מתחיל" מכיל כמה דיונים פיקחים להפליא על ההבדל בין צדק ונקמה. גיבור העל הזה לא סתם מיוסר, הוא גם מושכל.

זה לא שאין לסרט מגרעות. רחוק מכך. למעשה, בתור סרט פעולה, קטעי הפעולה בו די מאכזבים. הם אמנם גרנדיוזיים למדי ומופקים היטב, אבל אין בהם חידוש רב או וירטואוזיות יוצאת דופן. ודווקא קטעי הפעולה האדרנליניים הם החלקים שמאיטים את הסרט (המעט ארוך מדי, עם 140 דקות).

אין קשר אמיתי בין הסצינות, הסרט מתחיל ונגמר ללא צידוק. יותר משהשחקנים מאלתרים נדמה שהבמאי מאלתר. התוצאה קלושת חן. יותר מזה: הסרט כל כך עובד על נוכחותן של סצינות מופרדות, כמעט בלתי תלויות זו בזו, עד שנוצרת בו אווירה תיאטרלית (אותה מנסה גיתאי לשבור באמצעות משחקי עריכה שנראים שרירותיים כשם שהם מיושנים). ואכן הפסקתי להבין. האם סרטיו של גיתאי מתכתבים ביניהם - ובהם תומר רוסו ולירון לבו תמיד יהיו חיילים צעקניים מדי, אורי קלאוזנר תמיד יתפתל מכאבים מופרזים מדי ולמישהו תמיד יהיה אבא שלמד באוהאוס בברלין - או שהם מיועדים בכל פעם לקהל שמעולם לא ראה סרט אחר של גיתאי וחושב שהכל בהם נורא מקורי?

היתרון בסרט, בו יש סצינות טובות המגיעות באופן רנדומלי, הוא שכמה רגעים מתוכו נחרתים בזיכרון. למשל הסצינה המצוינת של מכרם חורי, המספר לנטלי פורטמן (המצוינת) את סיפור נדודיו מיפו לירדן, לג'נין, ליוסטון ובחזרה לירדן. הסצינה הארוכה והמתפתלת הזו, ברובה מונולוג, היא אולי עדות בודדה ליצירה הקולנועית המרשימה יותר של גיתאי. היא מתכתבת עם סצינה דומה (מדי) של יוסוף אבו וורדה ב"קדמה" ומזכירה סצינות של גיתאי עוד מימי "המגילה".

"אזור חופשי", במידה רבה, הוא סרט על זכות השיבה. על אזור גיאוגרפי, מוחשי כשם שהוא מטאפורי, הכלוא בין גבולות, וכל מי שגר בו הוא נווד תמידי, בן בלי בית, בלי זהות, נרדף לנצח - בין אם הוא ישראלי, פלשתיני או אמריקאי. מה שברור הוא שכלום לא חופשי שם. אך ההיגדים הפוליטיים בסרט בסיסיים, לעיתים נדושים, והסיטואציות הדרמטיות לעיתים בנאליות, שלא לומר מביכות בחובבניותן. לפחות לאוזניים ישראליות. האם בפנייתו אל צוות שופטי פסטיבל קאן עשה גיתאי ניסיון נואש להיות מעין עבאס קיארוסטמי ישראלי (ואכן הסרט מצולם ברובו בתוך מכונית)? עבור גיתאי, אוונגרדיסט בדימוס, זהו סרט רגרסיבי. לרגעים הוא נראה כמו סרט של סטודנט לקולנוע. בעצם, לא-של סטודנטית לקולנוע.