עישונים לאישונים

אחת הסיסמאות המקומיות קובעת שהדשא הטוב ביותר בעיר לא נמצא בפארקים, אלא דווקא בתוך שקיות פלסטיק קטנות שמתחבאות בסלונים. באנגלית זה עובד מן הסתם הרבה יותר טוב, אבל הרעיון עדיין ברור: ניו יורק היתה ותישאר עיר של סטלנים. אין סוף שירותי משלוחים מצוחצחים פועלים בעיר (צלצול ביפר אחד, וההתמכרות החביבה עליכם מגיעה עד הדלת), וכל מסיבה שמכבדת את עצמה עטופה בארומת עשן מהסוג המתקתק. הכל קל, זמין ונפוץ כמו נקניקייה בלחמנייה. ומה בטלוויזיה? עד לא מזמן כמעט כלום. ב"חברים" ציפו מאיתנו להאמין ששישה בני עשרים ומשהו יישבו כל ערב בסלון ואף ג'וינט לרפואה לא יגולגל, ב"סיינפלד" נתנו לנו להניח שקרמר הוא סתם תימהוני, ולא מתנהג ככה חלילה בגלל שהוריד ראש רגע לפני שנכנס לדירה, וב"העולם האמיתי" החבר'ה הם אולי חיות מסיבות, אבל רק כשזה מגיע לשתייה.

בשנים האחרונות המגמה הזאת קצת משתנה. ג'וינטים נראו ב"סקס והעיר הגדולה", "עלי ג'י", "ישנן בנות" ו"הסופרנוס" - כולן סדרות המשודרות פה בערוצי כבלים כמו שואוטיים ו- HBO. ברשתות הטלוויזיה הגדולות חוששים עדיין יותר להראות סמים קלים, אם כי בסידרה "מופע שנות ה-70" אפשר למצוא סצינת עישונים כמעט בכל פרק.

רשת שואוטיים המהפכנית, שמתעקשת לעשות חרקירי לכל פרה קדושה שעוד נשארה עומדת (כמו ב"הכי גאים", שאווררה בזמנו את נושא הגייז), מביאה השנה סידרה חדשה בשם Weeds, שדוחפת לקהל את נושא העישונים ישר לאישונים. בסוג של "עקרות בית נואשות" פוגשות את הבאנג, מגלמת השחקנית מרי לואיז פרקר ("מלאכים באמריקה", "הבית הלבן") אשת פרברים טיפוסית, שלאחר מות בעלה מתחילה למכור גראס כדי לגמור את החודש. בזמן שהסידרה עוסקת בקלילות בנושאים משפחתיים ובשאר דרמות, עיקרה הוא להראות שבעולם המודרני כולם כולל כולם מעשנים: חברי מועצה, נשים בוהמייניות, טינאייג'רים - כולם עוצרים אצל פרקר כדי לקנות איזו שקית.

התוכנית, שמשתתפים בה גם קווין נילן (סאטרדיי נייט לייב) ואליזבת פרקינס, אמורה לעלות לשידור באוגוסט, ובינתיים יוצאת במסע פרסום אגרסיבי שמשחרר הצהרה חד משמעית: הקיץ הזה, כך נראה, כולנו יוצאים מהמאפרה.