שתף קטע נבחר

שודדי החופים

הטענה שחייבים לגבות תשלום כדי לספק שירותים היא דמגוגית. הכנרת הפכה ממקור מים למקור פרנסה

פעם עצרתי מונית עם סיגריה ביד. בטרם הספקתי לכבות אותה, קרא הנהג "זה בסדר", וגם הדליק אחת לעצמו. במאפרת הרכב היו מטבעות, ולשאלתי ענה הנהג החביב: "זרוק החוצה". כשאמרתי שאני לא זורק בדלים מהחלון, הגיב בלי שמץ של ציניות: "למה? גם פועלי הניקיון צריכים עבודה". השבוע נזכרתי בסיפור הזה, נוכח טענת הרשויות המקומיות שהן חייבות לאפשר גביית תשלום בכניסה לחופים בגלל כמויות הזבל שאנשים משאירים שם. שהרי מה פתאום לתת קנסות למזהמים? גם קבלני הניקיון צריכים עבודה. 

 

אם בחופי הים התיכון אנחנו נתקלים בעוד ועוד תשלומים ומחסומים בכיוון קו המים בכל קיץ, הרי שבכנרת המצב חמור פי כמה. בנייה לא חוקית של מבנים וגדרות, גביית תשלום לא חוקית והפקעת מחירים בוטה. בינתיים, למרות הצהרות שר הפנים בתקשורת, נמשך הברדק סביב האגם. מבקר המדינה מצא באגם 11 חופים המוחזקים בידי גופים פרטיים בניגוד לחוק וכ-100 גדרות המונעות את גישת הציבור לחוף בניגוד לחוק. בעקבות העיסוק התקשורתי בעניין, פורצות לעתים תגרות בין מפעילי חופים לבין נופשים.

 

הטענה שחייבים לגבות תשלום על מנת לספק את השירותים היא דמגוגית. הכנרת הפכה בשנים האחרונות ממקור מים למקור פרנסה. יש מי שהתעשר ממכירת הנכס הציבורי עליו השתלט. לא פעם מדובר בכל מיני מקורבים ושאר בעלי זכויות יתר, לעתים אלה סתם בעלי זרוע, ולפעמים קופות הרשויות עצמן מתמלאות מהגבייה הבלתי חוקית. אילו כל שברצונם היה לשמור על חופים נקיים, אפשר היה לקנוס את מי שמלכלך, ולהגיע לאיזון תפעולי. לספר כי תשלום הכניסה הוא למימון השירותים זה פשוט שקר בוטה: מרוויחים מזה הרבה כסף. 

 

הכנרת יכולה וצריכה להיות מוקד משיכה לציבור הנופשים, ממנו יתפרנסו תושבי האזור - אבל לא מקור פרנסתם הישיר. בנוסף להכנסות מיחידות אירוח ביישובים ומתחנות הדלק, הכסף יכול להגיע ממזנונים ומסעדות, מפעילות ימיה, מהשכרת ציוד חוף ומהפעלת חניוני קמפינג. אבל בשום פנים ואופן לא מגביית תשלום עבור הזכות לטבול במי האגם. 

 

אין פרוטה? אין רחצה

 

הבעיה היא, שכדי לגבות יותר, מוצפים החופים ביותר שירותים, ואת פיתוחם יש לרסן. אפשר היה לנמק את זה במונחים של שמירת טבע, אבל הטיעונים הכלכליים-חברתיים חשובים לא פחות. כפועל יוצא מכך ששלטון החוק לא הגיע לחוף, התהליך בשנים האחרונות הוא שפחות ופחות אנשים זוכים ליותר ויותר שירותים, שעולים יותר ויותר כסף. בדיוק מה שניתן לצפות, כשכלכלת שוק חופשי נטולת כל רסן פוגשת במשאב מוגבל. צימרים שנבנו על חוף הכנרת הם הדוגמה הבולטת לכך. המיעוט שיכול ומוכן לממן את זה, זוכה לחוף ריק, ומי שהפרוטה אינה מצוייה בכיסו נשאר בחוץ.

 

בימים אלה עולה שוב העניין לסדר היום הציבורי, עם דיונים בוועדות הכנסת ועתירה נגד שר הפנים, בטענה שאינו פועל לאכיפת האיסור לגבות דמי כניסה לחופי הרחצה על-ידי הרשויות המקומיות. החוק קיים. חוק הסדרת מקומות רחצה קובע במפורש כי "לא ייגבו דמי-כניסה למקום רחצה בים, בנהר או באגם, אלא אם נקבע חלק סביר של אותו מקום, שהגישה אליו נוחה, לכניסה בלי תשלום". כל שצריכים יושבי הוועדות לעשות הוא לדאוג לאכיפתו. 

 

ישנן פעולות שדורשות זמן, דוגמת הריסת מבנים וגדרות שנבנו בניגוד לחוק. פעולות אחרות יכולות וצריכות להתבצע מיד. לא יכול להיות שבכל מנגנוני השלטון, אין ולו גוף אחד בעל סמכות למנוע מאדם, שעומד וגובה תשלום לא חוקי במחסום לא חוקי בדרך אל החוף - לעשות זאת (ובהזדמנות חגיגית זו גם לקנוס אותו). אותנו האזרחים לא ממש מעניין אם יהיו אלה שוטרים, פקחי משרד הפנים, אנשי מנהלת הכנרת או התמ"ת - זה בוודאי לא משהו שצריכים נופשים אלימים לעשות. המאבק להשבת החופים לציבור לא חייב להיות מלחמת התשה. מותר למדינת ישראל - על זרועותיה השונות - לגמור את העניין מהר, ולפתוח את החופים לציבור עוד הקיץ. 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים