קבלני הריסות בע"מ
הפיסטונס הצליחו למוטט את הספארס עם הרבה אנרגיות שליליות, אבל לא הצליחו לבנות על זה. אין להם שחקנים אסרטיביים כמו ג'ינובילי והורי. אמיר בוגן על סדרת גמר ה-NBA
עונת 2004-05, שהסתיימה בבוקר יום שישי באליפות של סאן אנטוניו ספארס, היתה אחת המסקרנות והשיוויוניות בשנים האחרונות. פייבוריטיות ברורות כמעט ולא היו העונה. ולמרות זאת, בסיומה של עונה, התמודדו על התואר הספארס - אלופי 2003, מול אלופי העונה שעברה, הדטרויט פיסטונס.
איך זה קרה? אולי בגלל שהספארס, עם טים דאנקן, עמנואל ג'ינובילי, רוברט הורי והאחרים, הם בסופו של דבר באמת הקבוצה הטובה ביותר בליגה. והפיסטונס? הם הגיעו לסדרת הגמר כקבלנית ההריסה של הקבוצות הטובות ביותר. לצערם במשחק השביעי, הפיסטונס הרסו בעיקר לעצמם.
טוני פארקר בסבך של פיסטונים. מתמחים בהריסה (רויטרס)
רק לפני שנה זכו הפיסטונס באליפות, אחרי סדרת גמר בלתי נשכחת או מתקבלת על הדעת, בה גברו על הלוס אנג'לס לייקרס. המאמן הוותיק לארי בראון הוביל את הקבוצה להישג המפתיע עם חבורה מגובשת של שחקנים, בלי כוכבים גדולים, אבל עם פילוסופיית משחק מעניינת - קודם כל נהרוס את היריבה, אחר כך נראה אולי מה יש לנו להציע. סוג של מכונה שעובדת על אנרגיות שליליות (אבל כל כך מרשימות בעוצמתן).
לפיסטונס לא היה יותר מדי מה להציע מול הלייקרס בסדרת הגמר אשתקד, אבל הם ידעו איך לשבש את משחקם, לנטרל את שאקיל או'ניל, קובי בראיינט ומה שבינהם ולהכריע אותם. הם ניסו להשלים השנה 'ריפיט' עם אותה פילוסופיה. זה כמעט עבד. הספארס הגיעו לסדרה פייבוריטים, אבל נראו כמעט חסרי אונים מול ההגנה הבלתי נסבלת של בן וואלאס והאחרים. זה היה עולה להם בהפסד בסדרה, לולא אי תפקודם של ריצ'רד המילטון, טיישון פרינס ואפילו ראשיד וואלאס ושחקני הספסל. הספארס כבר היו על הקרשים, אבל הפיסטונס לא יודעים איך לוודא הריגה.
אז נכון שהפיסטונס עמדו בתכנית המשחק שלהם. הספארס, שהציגו לראווה את כוח האש המרשים שלהם בסדרת גמר המערב מול פיניקס סאנס, קלעו מול הפיסטונס רק 84.8 נקודות בממוצע למשחק. הם גם הרבו לאבד כדורים וקלעו באחוזים נמוכים. בשלב מסויים זה נראה גמור, לולא התעשתו ג'ינובילי והורי והצילו את קבוצתם. מדובר בשניים מהשחקנים האסרטיביים ביותר בליגה והם ידעו לנצל את ההזדמנויות שנתנה להם הגנת הפיסטונס, מעטות ככל שיהיו (כמו למשל השלשה של הורי במשחק החמישי, אחרי כיסוי שערורייתי של ראשיד וואלאס).
בניגוד לספארס, לפיסטונס היו אינספור הזדמנויות לגמור את המשחקים ואת הסדרה. הם עבדו קשה בשביל ההזדמנויות הללו, אבל בניגוד לג'ינובילי והורי, הפיסטונס לא ידעו לנצל אותן. הדברים מכוונים בעיקר להמילטון - השחקן שאמור לתקוע את הפיגיון בלב של היריבות ותקע אותו בלב חבריו לקבוצה. כל כך הרבה תרגילים וחסימות שסידרו לו. כל כך הרבה קליעות חופשיות. כל כך הרבה 'מיס-מאצ'ים' מול טוני פארקר הנמוך ממנו בראש, אבל המילטון לא פגע - לא כשזה היה חשוב באמת.
המילטון (משמאל) וצ'ונסי בילאפס. סכין בלב של חבריו (רויטרס)
'ריפ' אמנם סיים עם 16.7 נקודות בממוצע למשחק, אבל כל אחת מהן באה כתוצאה מתרגילים מסודרים, כשכל הקבוצה עובדת עבורו. בעתות מצוקה, כמו בשניות האחרונות של אותו משחק חמישי בדטרויט, הוא נכשל כשנדרש לייצר נקודות בעצמו. לא ניתן להסוות את העובדה שהמילטון לוקה במשחק האחד-על-אחד שלו - תכונה שהיא בגדר חובה לשחקן מוביל ב-NBA.
מילא האחד-על-אחד, בשביל זה יש את צ'ונסי בילאפס, אבל כשהחטיא גם את ההזדמנויות שסידרו לו החברים (כמו בשני המשחקים הראשונים ובאחרון, בהם קלע ב-33 אחוזים עלובים מהשדה), גם בילאפס - הסקורר האמיתי היחיד בפיסטונס - לא הצליח להצילו. בוודאי לא כשגרג פופוביץ' מרשה לעצמו להציב עליו את השומר הטוב ביותר שלו, ברוס בואן (כמו ברבע האחרון של המשחק השביעי). מה אכפת לו למאמן הספארס, המילטון או פרינס לצורך העניין פשוט לא מסוגלים. לא מסוגלים לנצח אותו.
בן וואלאס (מימין). מיסך את טים דאנקן והספארס (רויטרס)
הספארס אלופים. הם קבוצה טובה יותר מהפיסטונס, אבל אלו הפסידו את האליפות יותר משדאנקן (המאכזב לטעמי) זכה בה. קבלני ההריסה מדטרויט מוטטו את יסודות המבנה המרובע משהו של הטקסנים. הבולדוזר בן וואלאס (לטעמי ה-MVP האמיתי של הסדרה) מיסך את דאנקן ובעזרת חבריו החרוצים ניטרל את הספארס, שעמדו לקרוס על הקרקע. אבל הפיסטונס לא הצליחו לבנות על זה. לא הצליחו להקים בניין משלהם ולרשום את האליפות בטאבו. בסופו של דבר מסתבר כי מדובר בקבלני הריסות, אבל בערבון מוגבל.
לפנייה לכתב/ת 
