ואתם רוקדים

אחת לשנה מאפשרת להקת "בת שבע" לרקדניה להתנסות ביצירה ובהפקת ערב המורכב מעבודותיהם. עבור רקדנים שעסוקים במשך כל השנה בעיכול ועיבוד יצירותיו של כוריאוגרף מז'ורי אחד - אוהד נהרין - מדובר לא רק בנבירה עצמית, אלא גם בשחרור וצמיחה מתוך היומיום. כיוון שמדובר ברקדנים שהם הרבה מעבר למבצעים בלבד, המפגש עם עולם היצירה האינטימי שלהם מעורר סקרנות ובדרך כלל גם תנובה מרתקת. יעידו על כך עבודות עבר בהן "A Girl Under A Tree" של ארקדי זיידס, "שש 6 Six" של לוק ג'ייקובס, "ריקוד זוגות" של נועה צוק או "פשיטת רגל" של שרון אייל.

קריסטין ויושיפומי אינאו. חיבור אולטימטיבי‏ (צילום: גדי דגון)

1

2

3

4

השנה, למרות המספר הרב של העבודות שהוצגו במסגרת פרוייקט "רקדני בת שבע יוצרים" שמוצג השבוע בסטודיו הלהקה, מעטות הן אלו שמביאות אמירה חדשה ושונה שבזכותה ייחרטו בזיכרון. הבולטת שבהן היתה יצירתם המשותפת של קריסטין ויושיפומי אינאו שחוזרים לרקוד יחד לראשונה מאז הולדת בנם הבכור. "Dual Axis" היא עבודה שקטה אך מלאת כוח ששואבת את המתבונן לתוכה, זהו שיר אהבה קדמון שמביא נקי ובלי דרמות את החיבור האולטימטיבי בין שניים.

גם עבודת הסולו של מיה ויזר, "Mayashigatoti", שנעלה את הערב, הותירה רושם רב. עבודת הביכורים של ויזר, שאורכה לא יותר מחמש דקות, הצליחה לתמצת בתנועה קשת רחבה של תחושות ובהן מועקה, אצירות, מבוכה, עצב ותום - ולשלוח את הקהל הביתה עם טעם של עוד.

נועה צוק חזרה השנה עם "דואט", עבודה מצוינת ושונה בתכלית מעבודותיה הקודמות. למרות שם העבודה מדובר בדיאלוג בין רקדן לרקדנית, גבר ואשה, שרוקדים מרבית הזמן בנפרד האחד מהשניה. אם בעבודות הקודמות היתה נוכחות משמעותית להומור, הפעם נדמה כי את מקומו תפסה רצינות מחייבת. ניסיון השנים חידד ביצירתה של צוק את התנועה והפך אותה למרכזית. רייצ'ל אוסבורן ומתן דוד, שהצטרף לאחרונה ללהקה ומאז מסתמן כהבטחה, מביאים את שפתה של צוק לכדי מיצוי.

יניב אברהם ויערה מוזס, שהצטרפה השנה ללהקה, יצרו במשותף את "Flat", דואט-לא-דואט של שניהם שמזכך תנועה איטית ומסונכרנת של שני גופים לחוויה ויזואלית מענגת.

השניים נעים במקביל בתוך שתי אלומות אור נפרדות כמו מדוזות במים ומפשיטים את התנועה מכוח הכבידה. זו עבודה עדינה ומלאת קשב אך חבל שחלקים גדולים ממנה בולעים בחושך מוחלט את התנועה של מוזס.

11 עבודות בערב אחד שאורכו כשעתיים וחצי עם הפסקה הן הרבה מדי. הגודש פוגם במידה רבה בהנאה וביכולת הספיגה של הצופה וחבל. כך או כך מדובר באירוע שונה ומעשיר עבור הקהל כמו עבור הרקדנים. מופעי הפרוייקט המתקיימים בסטודיו ורדה שבסוזן דלל ספורים ומספר המקומות מוגבל והמעוניינים ראוי שימהרו. מי שטרם נחשף לפרוייקט ייהנה לבטח מהפורמט הנעים ומהתכנים השונים מהרגיל ללהקה ומי שכבר היה שותף לחוויה יימצא בה לבטח חידושים. מומלץ