הקאמבק של ברק
תקופה ארוכה הוא היסס ולא יצא בגלוי נגד המיפקד, אבל כשעשה זאת לבסוף - הוא לקח את כל הקופה. אף אחד מהמועמדים לא יכול לזקוף לעצמו הרבה נקודות זכות אחרי מופע האימים של אמש, אבל מזמן כבר לא נראתה בעבודה כזאת כמות של חיוּת, של מאבק, של אינטרסים ושל יצרים פוליטיים בוערים. ורק דבר אחד כנראה לא משתנה לעולם: שמעון פרס
בריונות? אלימות פוליטית? ביזיון? אפשר להגדיר את מה שקרה אמש במרכז מפלגת העבודה בכל מיני שמות גנאי ובכל מיני כינויים סקסיים, אך בסופו של דבר יש רק דבר אחד שהתברר הערב: אהוד ברק, האיש שעד לפני כשלושה שבועות היה על הקרשים מבחינה פוליטית, חזר - ובגדול.
אם ביל קלינטון נחשב ל"קאמבק קיד" האמריקני, הרי שברק זוכה בתואר הישראלי המקביל - ובלי להתאמץ יותר מדי. מבין כל המועמדים לראשות מפלגת העבודה, הוא היחיד שהצליח לחזור לתמונה ממצב בעייתי ביותר: הסקרים היו נגדו, המפקד בלע אותו חי, עמיר פרץ ושמעון פרס הובילו חזק בראש, וכל מה שנותר לברק לעשות היה לצעוק.
תקופה ארוכה מדי הוא היסס, סירב לצאת בגלוי נגד המפקד ולקרוא לדחיית הבחירות, אבל כשהחליט להראות מנהיגות - הוא לקח את כל הקופה ויצר את המומנטום שהביא לדחיית הפריימריז. את זה ניתן היה לראות הערב במרכז, כשלצד צעקות הבוז, זכה ברק גם בצעקות עידוד לא מעטות, ורצונו לדחות את הפריימריז התממש. ברוב גדול, לא סתם.
במבחן הנזק והתועלת הקר, קשה לומר למי מסייע מופע האימים שנצפה אמש במרכז העבודה. אף אחד לא יכול להתהדר בזכייה ביותר מדי נקודות: עמיר פרץ לא הצליח להשתלט על אדיסו מסאלה תומכו, וזה גנב לו את ההצגה. ברק לא הצליח להתגבר על יצרו, ושוב עלה לבמה וניסה לחטוף מיקרופון כדי להשליט סדר. עם הרגלים קשה להתמודד, כנראה. כל זה, איך לומר זאת בעדינות, לא נראה טוב מדי על מסכי הטלויזיה.
חיים רמון, כהרגלו, משך בכתפיו וסיכם את הישיבה כאירוע שעדיף היה לו היו מוותרים עליו. אף אחד לא הרוויח ממנו, וכולם רק הפסידו. בעיקר המפלגה, שממשיכה לאבד נקודות בציבור הרחב. "כל ההתנהלות הזאת הופכת את מפלגת העבודה ללא רלבנטית", אמר רמון אחרי שהישיבה התפוצצה, "הזיופים, הבריונות - כל זה הופך אותנו ללא כשירים להיות אלטרנטיבה".
יכול להיות שזה נכון, אבל מצד שני - מפלגת העבודה הציגה הערב מחזה שמזמן לא עלה על בימתה. זו היתה הצגה של חיות, של מאבק, של אינטרסים ויצרים פוליטיים בוערים, הצגה של מלחמה על כל קול, ויותר מכל - מלחמה על השליטה.
האמביציות הבוערות של אהוד ברק ועמיר פרץ (בלי לפגוע באפרוריותם של שאר המועמדים) תפסו במהירות את מקומם של הדכדוך, הפסימיות,
הרמת הידיים והרצון להיות משרתיו הנאמנים של אריק שרון. פתאום מדברים בממפלגת העבודה על חיילים, פתאום נזכרים במפלגה הזאת שזו לא בושה להילחם על הדרך. הופעתם של כמעט אלף איש לישיבה, התעקשותם להצביע ולקחת חלק במשחק הפוליטי, הוכיחה כי מפלגת העבודה היא עדיין מפלגה שמסוגלת לנשום בעצמה, לבעוט ולהתפרע.
בכל התמונה הזאת נותר רק דבר אחד שכנראה לא משתנה לעולם: זהו שמעון פרס, שלא מצליח להשיל מעליו את תדמית החתרן והתככן, את תדמיתו של האיש שאחד בליבו ואחד בפיו, ודילים לרוב בכיסו. עצוב היה לראות הערב את שמעון פרס יושב בודד ואפור על בימת הכבוד לצידו של איתן כבל, מוברח על ידי מאבטחיו מפני אצבעו המונפת של ויצמן שירי הקולני. עצוב, אבל במקרה של פרס - שום דבר כבר לא מפתיע אף אחד.
לפנייה לכתב/ת 
