טיקי בארבר: "פוטבול הוא דוגמא למלחמה...ושלום"

בבוקר יום ראשון, תם ביקורו של טיקי בארבר, כוכב הניו יורק ג'איינטס מליגת ה-NFL, בישראל. בארבר, הגיע ארצה כאורח של מרכז פרס לשלום והשתתפות במספר מפגשים עם ילדים ישראלים ופלסטינים. בראיון מיוחד ל-ynet סיפר השחקן הפופולארי על התרשמותו מהביקור בישראל ועל החיים כספורטאי בענף האמריקני מספר אחת, שעדיין אינו מוכר דיה במחוזותינו.  

"זה היה טיול נהדר", סיכם בארבר. "הזדמן לי לבקר באתרים היסטוריים חשובים כמו הכותל המערבי, כיפת הסלע וים המלח. כל אותם המקומות שאתה שומע וקורא עליהם כל הזמן בארצות הברית, אולם מה שבאמת ריגש אותי זה האנשים. נפלה בידי ההזדמנות להשתתף בפעילות הברוכה של מרכז פרס לשלום במזרח ירושלים ופגשתי ילדים - ישראלים ופלסטינים - משחקים ביחד ומשתפים פעולה. זה פקח את עיני והפך אותי למאמין.

טיקי בארבר ושמעון פרס. אנחנו לוזרים? (טל שחר)

"זה לא שאני משלה את עצמי שאוכל לשנות את המצב בכללותו. אני לא פוליטיקאי. אבל אולי, אני יכול לשנות קצת בדברים הקטנים. בעבודה עם הילדים. הדור הבא, יש לו סיכוי והוא צריך ללמוד שעם נחישות, אמונה ושיתוף פעולה אפשר להשיג יעדים ואולי הנוכחות שלי עזרה להם להבין את זה. זה כנראה כבר לא יקרה בדור הזה, בני העמים רחוקים מדי בדעותיהם כרגע, אבל מהניסיון שלי דברים יכולים להשתנות בעתיד. 

גם בארצות הברית היתה אפליה נגד אפריקנים-אמריקנים, אבל אנשים הצליחו להבין עם הזמן את הערך האמיתי של שיתוף הפעולה, ההבנה והסובלנות. כולם יודעים שזאת המטרה אליה צריך לשאוף, אבל קשה מאוד להגשים אותה. ובכל זאת יש תקווה. גם ג'קי רובינסון (ראשון השחקנים השחורים בליגת הבייסבול האמריקנית) נתקל בתחילת הקריירה בחשדנות ובחילוקי דעות עם חבריו לקבוצה, אבל בסופו של דבר כולם הבינו כי מדובר במטרה משותפת - לנצח במשחק הבייסבול. וצריך לעשות הכל כדי לאחד כוחות ולהשיג אותה. זה לקח חשוב שאנו צריכים ללמוד".

- אתה מתחרה בספורט מיליטנטי, איך אתה מיישב את הסתירה עם מסר השלום, שאתה מנסה להפיץ?

"פוטבול הוא ספורט אלים. אין ספק. במשך 60 דקות, כל שהשחקנים רוצים לעשות זה לכרות את הראש אחד של השני - פשוטו כמשמעו. אבל פה נמצאת גם הדוגמא שאפשר לקחת מהספורט הזה. בסוף כל משחק יש כבוד הדדי והערכה. כולנו יודעים שזה היה רק משחק. אחרי שהמלחמה על המגרש נגמרה, שוכן ביננו שלום. בהחלט יתכן שאפגוש ברחוב מישהו, שניסיתי לכסח במהלך המשחק. אני אלחץ לו את היד ואברך אותו. המאבקים הללו נשארים במגרש. זאת הסיבה שאנשים עוסקים בספורט. לי יש הזדמנות להעביר הלאה את הרעיונות הללו".

למרות שבארבר, בחור שרירי ומוצק לכל הדעות, מנוסה בכוחניות המתפרצת על מגרש הפוטבול, נראה כי דבר אינו יכול להפיג את החיוך המרשים שלו, מלא שיניים צחורות להפליא. זה לא יורד מפניו עם ובלי הקסדה. "אני אדם נחמד, באמת" מתוודא בארבר. "אני מחייך הרבה. בין אם זה עכשיו כשאתם מראיינים אותי, או על המגרש בעיצומו של המשחק. אני תמיד מחייך ואולי זו הדרך שלי להתמודד עם המתח שקיים במגרש".

- איך אתה מסוגל להמשיך לחייך, כשריי לואיס (משחקני ההגנה המאיימים ביותר בליגה) מסתכל לך בעיניים?

"הוא באמת מפחיד, וזה לא מסתכם רק במבט מקפיא בעיניים. הוא בוודאי גם יצעק ויאיים עלי. לי אין דרך להחזיר לו באותו המטבע, אז אני פשוט מחייך. אני צריך למצוא לעצמי מנגנוני הגנה והחיוך הוא הנשק שלי".

כראנינג-בק נדרש בארבר לקבל את הכדור מהקווטרבק ולשאת אותו מבעד לסבך של שחקני הגנה יריבים, רחוק ככל האפשר. בשברירי שנייה ומתוך תיאום הרמוני עם חבריו - שחקני קו ההתקפה - עליו למצוא פירצה בהגנה שמולו. לא פעם, מהלכים שכאלה מסתיימים בהתנפלות חסרת רחמים של היריבים ואף גרוע מכך, באיבוד כדור. בארבר מנסה לתאר את ההרגשה בשניות הקריטיות הללו.

"זה הכל מסתכם במתן אמון: ההבנה שלך את עיצוב המהלך והאמונה בחברים שלך בקו ההתקפה, והביטחון שלך בזה שהם יעשו את העבודה עבורך" אומר בארבר. "בסופו של דבר, אין לך זמן לחשוב יותר מדי. אתה מקבל את הכדור ויוצא לדרך. לפעמים המהלך המתוכנן נשבר ואתה יודע שאתה תחטוף, אבל יש את אותן הזדמנויות, שבהן אתה מצליח לפרוץ את ההגנה, לעשות מהלך גדול ואולי להבקיע טאצ'דאון. זה הכל מתחיל ונגמר באמון. קשה להסתמך על זה, כי אם מישהו מפשל זה אני שאפגע, אבל סיכויי ההצלחה חשובים יותר".

- איך אתה מצליח להתגבר על הפחד?

"אי אפשר לפחד בספורט שלנו. אם אתה תתחיל לפחד או לפקפק, יקרה אחד משני דברים אפשריים. או שתגרום לעצמך להיפצע, או שהפחד שלך יחשף, אנשים ישימו לב לזה ואתה תאבד את המשרה שלך. את חייב להיות מוכן מנטלית כי הכאב יגיע, אך לדעת תמיד כי יש לך סיכוי להצליח".

בארבר (מימין). אתה יודע שתחטוף (צילום: איי.פי)

בעוד חמישה שבועות ייפתח מחנה קדם העונה של הג'איינטס תחת הדרכת המאמן הוותיק, טום קופלין, הידוע כאדם קשוח ובלתי מתפשר. בארבר יודע כי החופשה למעשה אינה בגדר חופש אמיתי והוא חייב לנצל את הזמן כדי לעבוד בחדר הכוח לקראת העונה המפרכת הצפויה לו. "אני חייב לעבוד על עצמי גם במהלך החופשה" מספר בארבר בן ה-30, "אני כבר די מבוגר ביחס לשחקן פוטבול. בגילי אתה צריך לעבוד קשה יותר, כדי להישאר צעיר ולהיות מוכן למאמצים שמצפים לי".

בליגת ה-NFL, על תקרת המשכורות הנוקשה שלה, קשה מאוד לשמור על המשכיות בכל הנוגע לסגל הקבוצות. למרות שהפוטבול הוא הספורט הקבוצתי האולטימטיבי, בו התלות של שחקן בחבריו היא הגדולה ביותר מכל ענפי הספורט האחרים, עם סיום העונה נפתח שוק ההעברות ואיתו תחלופה אדירה של שחקנים שבאים והולכים. בארבר מודה כי זה לא קל לפתח הבנה עם שחקנים לא מוכרים כל פעם מחדש, אך זוהי חלק מהמציאות והוא נאלץ להסתגל אליה כמו כל אחד אחר.

"זה קשה" קובע בארבר. "אתה לומד לאהוב את השחקנים שאיתך, לומד להכיר אותם ולהאמין בהם. ואז הם הולכים לקבוצה אחרת. אני נשארתי בג'איינטס כבר שמונה שנים וכל פעם זה קורה מחדש, אבל צריך להבין שזה תהליך של ארגון מחדש. בגלל זה מחנות האימונים חשובים כל כך. בתקופה הזאת של הקדם-עונה אתה מכיר את הבן אדם, מבין מה גורם לו לתקתק ואם אתה מבין את זה, תוכל להיות מתואם איתו בזמן אמת. זה אתגר וזה גם עושה אתה זה לכיף".

- ומה קורה אם אתה לא מסתדר עם חבריך לקבוצה?

"הדברים האלה קורים. יש אנשים שאתה לא מסתדר איתם. אתה יכול להתעמת איתם, אבל בסופו של דבר כולם רוצים לנצח, לזכות בסופרבול. כך הופכים לאגדה. אין ברירה, לטובת הקבוצה, מוצאים דרך לשים בצד את המחלוקות ולשתף פעולה".

בארבר נתקל במצב לא נעים שכזה לפני שנתיים, כשכינה את חברו לקבוצה, מייקל סטרהאן (מטובי שחקני ההגנה בליגה) "חמדן" וזאת בגלל איומיו לעזוב את הקבוצה, אם לא יקבל העלאה משמעותית לשכרו הנאה בלוא הכי. אחרי ריב מתוקשר בין השניים, טוען בארבר כי עתה יש בינהם הבנה, המאפשרת את המשך שיתוף הפעולה בינהם. "דיברנו ושטחנו את הטענות שלנו אחד בפני השני ובסופו של דבר פתרנו אותן. אני מחבב אותו כבן אדם, הוא מחבב אותי באותו אופן. לפעמים יש דברים שעומדים בין אנשים, אבל אלו החיים".

ברנט אלכסנדר מהג'ייאנטס (מימין). הצטרף רק לפני עונה (איי.פי)

- בניגוד ל-NBA המשגשג כל כך בעולם, ה-NFL לא הצליח לפרוץ עדיין את גבולות ארה"ב.

"זה קצת מטריד, אבל מובן כי אף אחד בעולם לא משחק את המשחק הזה כמונו. יש ראגבי באוסטרליה, יש ליגת NFL אירופית, אבל רמת המשחק והאינטנסיביות שאתה רואה באמריקה, אינה ברת השוואה וקשה להוציא את המסר הזה לכולם. זאת אחת הסיבות שאני פה, להפיץ את הספורט הנפלא הזה, גם פה בישראל.

"לילדים בירושלים אולי לא היה מושג מי אני, אבל הם ידעו שאני מישהו מיוחד והגיבו לזה. הם גם אולי לא אחזו מעולם בכדור פוטבול ולא ממש ידעו איך לזרוק אותו. זה היה כל כך מרגש לראות איך בעזרת עבודת צוות, הם למדו איך לעשות זאת ביחד. לי זה נראה די טבעי. בסך הכל הילדים - הפלסטינים והישראלים- כל כך דומים. כשהם משחקים ביחד אי אפשר להבדיל בינהם. פשוט, ילדים רגילים. כמו בכל העולם".