שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    צלילי העונג

    24 שעות אחרי פיגועי התופת, עלו על הבמה בלונדון חברי ה"ואן דר גראף ג'נרייטור" להופעת איחוד עצובה-שמחה. גיא בניוביץ', מעריץ ותיק, לא פספס את הרגע

    זה לא ערב רגיל בלונדון. כל מי שנמצא על הבמה יודע זאת, וגם אלפיים ומשהו הצופים שהתקבצו ובאו. אני שומע סביבי בליל שפות. יש כאן, בנוסף לבריטים, גם אמריקנים, הולנדים, נורבגים, צרפתים, איטלקים וגם ישראלי אחד. כולם באו לראות את הפלא מתגשם: להקת הרוק המתקדם "ואן דר גראף ג'נרייטור" מנגנת ביחד, 30 שנה אחרי שהוציאה את אלבומה האחרון. וזה קורה, למרבה הצער, 24 שעות בדיוק אחרי שרשרת הפיגועים בלונדון. הופעות רבות התבטלו בבירה הבריטית, אבל חברי הלהקה החליטו שלא לאכזב את המעריצים שהגיעו מכל רחבי העולם.

      

    פיטר האמיל עולה לבמה ומתקבל במחיאות כפיים סוערות. הוא מהסה בחיוך את הקהל, ואומר: "תראו, אחרי כל מה שקרה, אנחנו לא יכולים פשוט להתחיל לנגן". ואז הוא מבקש דקת דומייה, לזכר הנרצחים. הבמה מוחשכת, הלהקה וצופיה ניצבים בשקט מוחלט. ניתן לשמוע את מנועי המאווררים. ואז האור חוזר והלהקה פוצחת ביצירה "DARKNESS”, שנכתבה לפני כמעט 40 שנה ונשמעת כאילו היא יכולה לבעוט בתחת של רוב שירי הרוק שנכתבו אתמול.

      

    איך מתארים חוויה של פעם בחיים? איך כותבים על מה שכינו הדייר סטרייטס, "אלכימיה?". איך מתמודדים עם משפטו העוקצני של פרנק זאפה לפיו "כתיבה על מוסיקה היא כמו ריקוד על ארכיטקטורה"? נפתח בתיאור. המקום הוא תיאטרון ה"שפארדס בוש אמפייר", מבנה מפואר בן יותר מ-100 שנים. על הבמה העירומה ניצבים ארבעת חברי הלהקה: האמיל, הזמר והכותב, דחליל גבוה וכחוש לבוש בחולצה לבנה וארוכה וחמוש בחיוך רחב; מנגד יושב הקלידן יו בנטון, בעל בלורית שיער שהלבינה עם השנים. בתווך ניצב הנשפן (סקסופונים, קלרינט וחליל) המופלא דייויד ג'קסון בעל אלף הפרצופים – ומאחור נח לו מכונת הקצב האנושית, המתופף גאי אוואנס. וזהו. אין מסך ענק, אין עשן, אין אפקטים. רק מוסיקה טהורה.

     

    ואן דר גראף, או VDGG כפי שהיא מכונה בקיצור בפי המעריצים, היא להקה שמעולם לא צברה קהל המונים בסצינת הרוק המתקדם. אבל להבדיל מלהקות רבות אחרות של העידן ההוא, שהצליל הנפוח והבומבסטי שלהן התיישן ונשמע היום עבש, VDGG היתה בשיאה מופת של רוק רזה, עצבני, שנע בין יגון לאושר במקצבים מסתחררים. למעריציה המושבעים היא מהווה דוגמא למוסיקה טהורה, שנשענת על טקסטים מורכבים (שילפו את מלוני אוקספורד...) שאינם מתכתבים כלל וכלל עם המוסיקה המסחרית הרגילה. זה לא מקרה שהאמיל הודה בראיון ל-ynet שהלהקה מעולם לא היתה עסק מסחרי רציני. זו פשוט לא היתה המטרה.

     

    וגם היום הם נשמעים טהורים וצלולים מעין פעם. זוכרים את האיחוד המרגש של פינק פלויד על במת ה"לייב 8", אחרי כל השנים? ה-VDGG נשמעו כאילו לא חלפו 30 שנה, ובמידה רבה טוב הרבה יותר מבוטלגי ההופעות של אז. התחושה היתה של ג'ם סשן של חברים ותיקים, ששפר מזלך ונקלעת אליו. כל מה שנותר לך לעשות הוא להתענג על המוסיקה.

     

    הרבה כיף

      

    צריך לדבר קצת על כיף, מושג שנעלם קצת במוסיקה הפופולארית והמתוכנתת של ימינו. היה הרבה כיף על הבמה בלונדון. האמיל היה במצב רוח מצוין ועודד את חבריו למקצבים ואילתורים נועזים יותר; הקלידן בנטון שפע חיוכים רחבים בעודו מלהטט ב"רולאנד" סולו אחר סולו; ודייויד ג'קסון, שנראה כמו סוג של פרופסור מטורף, נשף בו זמנית בשני סקסופונים וסנט בכל אחד מחבריו שפיספס אפילו בביט. זה היה מפגש של מוסיקאים שזו העבודה שלהם, של חבר'ה שפשוט נהנים לעשות מוסיקה טובה ביחד.

     

    והיתה הרבה מוסיקה. חברי הלהקה ניגנו מוסיקה משתי התקופות שבהן היו ביחד (1970-71, 1975-76), והרעידו את האולם. יחידת הקצב המאוד לא שגרתית של תופים-סקסופון-קלידים, לעתים בליווי גיטרה, ייצרה סאונד שהתיך את האוזניים. ביצועים מופלאים במיוחד נרשמו לקטעים "LEMMINGS”’ , "KILLER” ו-“LA ROSSA".

     

    אחרי שעתיים של הופעה, הם ירדו וחזרו לקול רקיעות ומחיאות כפיים נלהבות לשני קטעים של הדרן: "REFUGEES” הקלאסי ו"THEME 1”’, אחד הקטעים האינסטרומנטלים הישנים ביותר של הלהקה, קטע שגורם לראש שלך לקפץ מעלה-מטה באופן עצמאי. בקטע הזה, שחתם את ההופעה, נתנו שלושת החברים בנטון, ג'קסון ואוואנס את כל מה שנשאר להם. האמיל, הזמר, ניצב בצד ומחא לחבריו כפיים בהתלהבות. הוואן דר גראף ג'נרייטור התאחדו כדי להנות שוב ביחד. כל אחד מצופיהם באותו ערב הודה להם בלבו על ששיתפו אותו בכך.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כה הם נראו אז
    עטיפת האלבום
    אלבום הקאמבק של הלהקה
    עטיפת האלבום
    לאתר ההטבות
    מומלצים