הנווט והרוחות הרעות

מה תהיה התוצאה המדינית והיבטחונית של תכנית ההתנתקות, האם תועיל לישראל או תזיק? את זאת נדע רק בעתיד. אולם בנושא הורתה ולידתה של תכנית זו אפשר לדון כבר עתה, וייתכן שדיון כזה חשוב הרבה יותר משאלת התוצאה. והנושא מעלה כמה תמיהות ושאלות. מלכתחילה סיכוייה של התכנית נראו קלושים. היוזם, ראש הממשלה, היה שנוא נפשו של מחנה השמאל, ואילו התכנית עצמה היתה מוקצית מחמת מיאוס בעיני הימין. כיצד הצליח אריאל שרון להתגבר על מכשולים קשים אלה? כיצד, מבלי להסביר את שיקוליו ותכניותיו, ובאמצעות הערות מעורפלות על סיכוי ותקווה, הצליח לגייס את כל המנגנון הממשלתי והציבורי לביצוע תכניתו? וכיצד תומך רוב הציבור בתכנית שאינו יודע מאין באה ולאן היא אמורה להגיע? ניסיון להשיב על שאלות אלה מוביל אל תופעות בסיסיות ועמוקות בחברה הישראלית.

אין ספק שחושיו הפוליטיים המחודדים של שרון, ניסיונו ונחישותו סייעו לו לנווט בהצלחה את ספינת ההתנתקות אל חוף מבטחים פוליטי. אולם שרון היה רק הנווט. את ספינתו דחפו קדימה רוחות עזות וקשות, שאליהן השכיל לכוון את מפרשיו. 

הרוח הראשונה שנשבה במפרשיו היא השנאה. חלוצי העליה השניה והשלישית הביאו עמם לארץ, בנוסף למטען הציוני חלוצי, גם את שלילת הדת והבוז לדתיים שינקו מן השמאל המהפכני באירופה. כל עוד היו הדתיים מיעוט פסיבי לא מאיים, היו הבוז והלעג מאפייני היחס לדתיים. אולם החל משנת 1977 הפכו הדתיים למרכיב מרכזי בקואליציה שנטלה את השלטון וכוח מאיים על ההגמוניה החילונית. מאז הפך הבוז לשנאה שהלכה והעמיקה. באיוולתם, מנהיגי הציבור הדתי והחרדי לא הבינו את הסכנה והשתמשו בכוחם ללא מעצורים: החרדים לסחטנות כספית, הדתיים הלאומיים להרחבת מפעל ההתנחלויות. התוצאה היתה העמקת השנאה לאלה ולאלה, שנכרכו יחד. כך היתה שנאת הדת והדתיים לרוח פוליטית רבת עוצמה, שקידמה פוליטיקאים ומפלגות אשר הבינו את כוחה. שרון העריך נכונה כי השנאה לדתיים ולמתנחלים גדולה מן השנאה כלפיו, ובתבונה השיג ריהביליטציה פוליטית מן השמאל, בזכות המכה שהנחית על ההתיישבות ביש"ע.

הרוח השניה שנשבה במפרשי שרון היתה השחיתות. אף זו לא החלה לנשוב היום. התעשרותה של המדינה, השליטה ההיסטורית של פוליטיקאים במשאביה וכספיה והתחרות האכזרית על השלטון הביאו לכך שהזירה הפוליטית נעשתה מרכז לחלוקת שלל בשיטת "חטוף כפי יכולתך", וכיסא בכנסת או בממשלה נעשו משאת נפש עליונה של כל פוליטיקאי. ראש הממשלה הבין והכיר זאת, ולכן לא חשש להעלות תכנית שעמדה בניגוד מוחלט למצע ולעקרונות של מפלגתו. הוא גם ידע שאינו צריך להסביר או לשכנע, שכן רודפי השררה והכיסאות שהגיעו בזכותו למושביהם ילכו אחריו כעבדים נרצעים. הוא טעה רק במקצת: נותרו מספר "מורדים" שהצילו את כבודם, אך היתה זו טעות שולית - הערכתו הכללית של ראש הממשלה היתה נכונה. 

הרוח השלישית במפרשים היתה משבר המנהיגות. גם זו פרי תהליכים עמוקים וממושכים. הנסיבות, שהביאו לכנסת ולממשלה רודפי בצע ומשרות, גם הורידו את רמת הנבחרים. הכשרונות הנדרשים כדי להתקדם בזירה הפוליטית הם תככים וקנוניות, והמידות הנדרשות הן כוחנות, גסות רוח, חוצפה וציניות. כך נוצרה שממה מנהיגותית שאליה נשאב שרון. עברו הצבאי המפואר היה כרטיס ביקור ראשוני, אך בכניסתו לזירה הפוליטית הוכיח שהוא מסוגל להתמודד עם הפוליטיקאים בזירה שלהם, והוא כענק בין גמדים גם מבחינת כוחנות, תככים וציניות. העובדה שאין לשרון בזירה הפוליטית יריב שקול שאפשר ללכת אחריו, והתחושה הציבורית שאסור לתת לו להיכשל כי אין מי שיחליפו, היו הרוח השלישית שנשבה במפרשיו.

גם לותר קינג היה נכשל

הרוח הרביעית היא תרבות העדר הישראלית. זו תרבות שאינה מעודדת חשיבה וביקורת אלא הליכה בתלם. תרבות זו מטבעה אינה זקוקה למנהיג שישכנע, אלא לכזה שיפגין כוח ונחישות, ושאפשר יהיה ללכת אחריו מבלי לחשוב ובלי לשאת באחריות. אין דרך אחרת להסביר כיצד כל מערכות השלטון והמינהל נערכות לביצוע התכנית בלא שיהיו רבים בתוכן שיהססו, יערערו ואף יתפטרו לנוכח תכנית שלא נומקה ולא הוסברה, ויש סימני שאלה כה רבים לגבי סיבותיה ותוצאותיה. יש הרואים בכך סימן לחוסנה של הדמוקרטיה, אך ההיפך הוא הנכון. ציות ומשמעת עיוורת הם סימניו של שלטון רודני, ואילו ספקנות וביקורת הם בסיס כוחה של הדמוקרטיה. פולחן המשמעת והציות שנערך לאחרונה בישראל מזכיר משטרים שהיינו רוצים מאוד להיות רחוקים מהם. ונראה כי לו קם בישראל לוחם צדק ומפר חוק, כמו מרטין לותר קינג, סיכוייו אצלנו היו קלושים ביותר.

התקווה הנואשת לגאולה קרובה היא הרוח החמישית שנשבה במפרשי שרון, והיא גם המשמעותית מכולן. היה במחשבה הציונית מראשיתה יסוד מלהיב אך מסוכן - הציונות תשנה את הגורל היהודי. כשנשוב לארצנו ונהיה עם חופשי בארצו – תיעלם שנאת היהודים ונחיה כעם נורמלי בין אומות העולם. הקמת המדינה, הצלחותיה והניצחון הגדול במלחמת ששת הימים אישרו לזמן מה את ההנחה הציונית. אך במהרה התברר כי היתה זו אשליה. האנטישמיות פורחת, והשנאה ליהודי הבודד הושלמה בשנאה למדינת היהודים.

רוב הישראלים אינם מוכנים לקבל מציאות זו ולהשלים עם העובדה שמדינת ישראל היא רק אמצעי ושלב נוסף במאבק של העם היהודי על קיומו. התקווה להימלט מן הגורל היהודי כה מושרשת ועמוקה, עד כדי התכחשות למציאות והיאחזות בכל בדל סיכוי או הבטחה - ובלבד שאפשר יהיה להאמין באשליה הגדולה הנמוגה לנגד עינינו. כך הופכת החברה הישראלית לחברה הנעה בקיצוניות בין קטבים של יאוש ותקווה. כל אכזבה הופכת לייאוש עמוק, וכל שמץ סיכוי מתנפח לממדי תקווה גדולה. האינתיפאדה השניה דירדרה את ישראל לייאוש, וההבטחה של שרון שההתנתקות היא פתח לתקווה ולסיכויים גדולים הפכה לקנה קש, שהטובע הישראלי נאחז בו בשארית אשליותיו.

לא שרון יצר את הרוחות הרעות שנשבו במפרשיו, אך הוא החריד אותן מרבצן. הוא זיהה היטב תהליכים עמוקים ובסיסיים שנמשכים עשרות רבות של שנים, השתמש בחלק מהם לקדם את מטרותיו, וכך גם נתן להם הכשר ותנופה. מן הרוחות הללו כבר אי אפשר להתעלם, וגם לא להתחמק. מעתה, לא אריאל שרון ולא גוש קטיף יקבעו את גורלנו, אלא הרוחות הרעות הללו. ואם לא נמצא דרך לעוצרן, הן עתידות להטביע את ספינתנו כולה. 

ד"ר יעקב חסדאי, אלוף-משנה במיל', היסטוריון ומשפטן