איזה שלטון ואיזה חוק

הדמוקרטיה הישראלית, צירוף מילים קצת מביך למי שיודע משהו על דמוקרטיה ומשהו על ישראל, זוכה לעדנה בימים אלה: כולם נשבעים בשמה. הימין, שלא במפתיע, מנפנף בזכותו הדמוקרטית היסודית, הבלתי ניתנת להפקעה, לשפוך שמן על כבישים, לתקוף שוטרים ובאופן כללי, להשתין בקשת על החלטות ממשלה. השמאל, וזה קצת מפתיע, נזעק לגונן על הדמוקרטיה מפני מחריביה. אתמול (יום רביעי) הכריז עמוד המאמרים של "הארץ" פה-אחד שמדובר כאן לא במאבק בעד או נגד ההתנתקות, אלא בקרב מגננה גורלי על עצם הממלכתיות הישראלית, המשטר הדמוקרטי ושלטון החוק במדינה. עד כדי כך.

וזה קצת מפתיע, כאמור, שכן בעוד שבַּרי לכל ש"דמוקרטיה" עבור הימין אינה אלא שם קוד אופורטוניסטי ל"כל פרוצדורה, חוקית או לא, שמקדמת את ההתנחלויות", נהוג להאמין שהשמאל, לפחות, נוהג כבוד מינימלי בגבירה הזאת. לכן, כשאנשים כמו גדעון סאמט ועוזי בנזימן מתריעים כי שלטון החוק נלחם כאן על חייו, אתה מתפתה להאמין שיש כאן דבר כזה, שלטון החוק, ויש לו חיים, וראוי להגן עליהם.

דחוף אם כן לשפוך קצת צוננים על הבדיחה סרת-הטעם הזאת, שלטון החוק הישראלי, ולהעמיד אותה במקומה הראוי, בין שאר הבלי הקיץ הכתום-קודח הזה. אין דבר כזה, שלטון חוק ישראלי, ומעולם לא היה - לפחות ב-38 השנים האחרונות. מדינת ישראל, על כל רשויות השלטון שלה וזרועותיו הביצועיות, פעלה ופועלת באופן בלתי חוקי (ולבטח בלתי דמוקרטי) בכל השטחים שכבשה, כלפי 3 מיליון נתינים משוללי זכויות אזרח. באופן לא חוקי למהדרין, היא הורגת אזרחים, מוחקת שכונות מגורים ומנתקת כפרים שלמים משירותי בריאות חיוניים. באופן לא חוקי למהדרין, היא מזרימה מליוני שקלים בשנה לאותם מתנחלים שהפכו עכשיו, כביכול, לאויביה. בושה אין לה, למדינה, אבל חוש הומור דווקא יש: לפעמים היא אפילו מחברת דו"חות שמכריזים רשמית כי היא פועלת בניגוד לחוק. לאמיתו של דבר, מדינת ישראל היא בת-הברית הנאמנה ביותר של ציבור המתנחלים במאבקו נגד שלטון החוק בישראל.

כך שתיאור המאבק הנוכחי על תכנית ההתנתקות כמאבק בין מדינת חוק לבין פורעי חוק הוא מצג שווא. ולא רק מצג שווא יש כאן, אלא גם כתב מחילה שערורייתי לפורע החוק האמיתי בכל הסיפור הזה; פורע חוק שלא חדל לרגע, גם ברגעים אלה ממש, לרמוס את החוק הבינלאומי בבילעין, במזרח ירושלים, בדרום הר-חברון ובעוד עשרות כפרים פלסטיניים בגדה.

אז מה השתנה, בעצם? מדוע דווקא עכשיו, אחרי שעברה הדמוקרטיה הישראלית שנים של השפלה וביזוי, נזכרו אבירי השמאל לגונן עליה? התשובה פשוטה ומוכרת: עכשיו אנחנו סובלים, לא הפלסטינים. עכשיו אנחנו מחליקים על השמן ששפכו בכבישים מפגיני הימין, עכשיו בנינו החיילים סופגים נאצות מפיהם, עכשיו סוף סוף כואב לנו.

בקצרה, לא מאבק על חוקיות יש כאן, אלא על נוחיות. שהרי חוק וצדק מזמן היו כאן למרמס. המאבק על תכנית ההתנתקות הוא מאבק פנימי בין ארגון פורע חוק לבין בתו החורגת - כנופיה פורעת חוק בשליחות ולא במרי. ועל הכף מוטל לא שלטון החוק אלא דמי הכופר המירביים שמוכנים העבריינים לשלם על מנת להמשיך ולבוז לחוק (רצועת עזה, גורסת המדינה; אף שעל, גורסים המתנחלים). זה לא מאבק של השמאל צלול-הדעת, וגם אם תוכתר ההתנתקות ב"הצלחה", לא יהיה זה נצחונו של השמאל. מן ההתנתקות הזאת צריך סוף סוף להתנתק.