אחרי הפינוי יתחדש הכל

עוד יום ועוד שבוע, ואחר כך עוד חודש - ובסוף ההתנתקות הזאת תיגמר. מתישהו באמצע ספטמבר, הנסיגה הישראלית מרצועת עזה אמורה להסתיים. פרק חדש ייפתח באותו יום במדינה. פרק חדש במהות, פרק חדש בתרבות, פרק חדש בחיים ופרק חדש גם בפוליטיקה.

כבר אמרנו כאן בעבר שאף אחד לא ממש יודע מה הולך לקרות אחרי הנסיגה, ודאי שלא בזירה הפוליטית. וגם מי שחושב שהוא יודע, נזהר מאוד בדבריו, מגשש. הנבואה, ברור כעת יותר מתמיד, ניתנה למי שהיא ניתנה, וגם להמר לא לגמרי חכם. כי מה שלא נאמר היום, יכול להתהפך מחר או מחרתיים, ולהשתנות כליל בעוד כחודשיים. לכן, הימים האלה הם ימי קסם לפוליטיקאים. על כל שאלה יש תשובת קסם: אחרי ההתנתקות נראה, הם אומרים. אחרי ההתנתקות.

ולמרות זאת, אפשר לנסות ולצייר תמונה מסוימת, אחת או יותר, של המציאות שתבוא עלינו (לטובה?). תמונה שבה הליכוד למשל - המפלגה המפוצלת והמפולגת בישראל - מחליטה לירות לעצמה ברגל תוך כדי הסתערות, ו- 13 המורדים המופלאים שלה קמים, עוזבים ומקימים מפלגה חדשה. מפלגת עוזי לנדאו כזאת, עם נעמי בלומנטל ואיוב קרא גם, מפלגת אנטי-אריק.

התמונה הזאת היא הסיוט הכי גדול של לנדאו. הוא הרי לא באמת רוצה להתפלג מהליכוד. הוא לא באמת רוצה מפלגה חדשה, שכן הוא יודע שגם אם כל קבוצת המורדים - על כל אנשיה האיכותיים - תבוא איתו, סיכויו לגרוף מנדטים מהציבור הרחב שווים לסיכוייה של מגרפה להיבחר לכנסת. כוחם של לנדאו, קרא, בלומנטל, גורלובסקי, דוד לוי ושאר המופלאים הוא רק בליכוד, ורק במרכזו. מחוץ למפלגה הזאת הם לא קיימים, וכדי להבין את זה לא צריך לקרוא סקרים. מה שמוביל למסקנה שכנראה, רוב המורדים לא יילכו לשום מקום, גם אם יהיה להם ממש קשה עמוק בלב.

לכן, מצטיירת תמונה נוספת, שונה בתכלית. תמונה שבה אחרי ההתנתקות, הליכוד חוזר לעצמו, חוזר לאחדות השורות שאפיינה אותו אחרי הבחירות האחרונות. המורדים, ברובם, מעכלים סופית שהם נוצחו, מודיעים שהם מקבלים את הכרעת הרוב - וממשיכים הלאה, בתוך הליכוד. אם בנימין נתניהו יתמודד על ראשות התנועה (הוא אומר במו פיו שטרם החליט), ואם הוא ינצח - הרי שהמורדים יחושו שדרכם דווקא ניצחה, ויהיה להם לכאורה יותר קל.

אבל מה אם שרון ייבחר? גם אז יהיה להם קל, לפחות בשנה הקרובה. אפשר להניח שראש הממשלה לא מתכוון לבצע מהלך מדיני נוסף בשנת 2006. המילים שילוו אותו: יש מפת דרכים, על פיה צריך לפעול. ומפת הדרכים, למי ששכח, קובעת שהשלב הבא הוא פירוק אירגוני הטרור על ידי הרשות הפלסטינית. בלשכת שרון לא חוששים יותר מדי שזה יקרה.   

בשנה הבאה: רק פוליטיקה

יועצי ראש הממשלה אומרים כי השנה הבאה תוקדש כולה לנושאים שאינם מדיניים, כלומר פוליטיים, כלומר בחירות. וכשאומרים בחירות, אומרים קריצה ופניה חזקה ימינה. אבל שרון ירצה עדיין להישאר בלב ליבו של הקונצנזוס. כך שגם אם בפנים, בתוך הליכוד, הוא רוצה שיחשבו שאת ההתנחלויות בגדה יבנה החל מאוקטובר בשתי ידיו, הרי שבקרב הציבור הוא מעדיף שיחשבו שהוא עדיין סבא אריק השקול, זה שמוביל את כולנו לחוף מבטחים של שלום וביטחון.

ואם כבר בחירות, נשאלת השאלה: מתי. ההערכות בעניין סותרות. ההגיון הפשוט אומר כך: אחרי ההתנתקות, הליכוד ירצה למשוך ימינה, העבודה תרצה שמאלה - הן מדינית והן כלכלית - ובא לקואליציה שלום. מתישהו הרי גם העבודה תבחר את מנהיגה, ובכל מקרה, שנת 2006 היא שנת בחירות - אז צריך לפרק את החבילה עם סבא אריק.

לכן, אפשר להניח שגם הפעם, הפוליטיקאי המנוסה הזה ינסה את כל הקומבינות והקומבינציות, לפני שילך לבחירות. הוא ינסה, כנראה, למצות את כל האופציות העומדות בפניו לפני הליכה לבחירות. הוא גם צריך זמן, אחרי ההתנתקות. זמן לאחות את הקרעים בתוך הליכוד, זמן להתארגן, זמן להראות שההתנתקות טובה ליהודים.

אחד ממקורביו אומר כי אחרי ההתנתקות, התמונה כולה יכולה להשתנות גם בצד הימני של המפה, כלומר אצל אביגדור ליברמן וזבולון אורלב. "אחרי שנצא מעזה, ההבדלים בין אריק לאיווט יהיו קטנים: שניהם יודעים שתהיה מדינה פלסטינית, שניהם מדברים על גושי ההתנחלויות הגדולים ושניהם רוצים שהפלסטינים יילחמו בטרור. אי אפשר לפסול את האפשרות שאחרי ההתנתקות, אחרי שכולם יבינו שאת הנעשה אין להשיב, יהיה ניתן להידבר עם האיחוד הלאומי והמפד"ל. ועוד לא הזכרנו את שינוי, ואת ש"ס, שגם רצתה להיכנס לקואליציה, אך בסוף לא עשתה זאת "בגלל ההתנתקות".

בנוסחה הזאת, שלא בהכרח תתממש וגם לא בהכרח מציאותית, צריך לקחת בחשבון שני פרמטרים: שהדברים נאמרים כדי שאוזני אנשי מפלגת העבודה ישמעו שאפשר גם בלעדיהן, ושאף אחד לא יודע מה יהיו השיקולים של ליברמן, אורלב, לפיד ואלי ישי. לא יודעים, משום שגם הם משתמשים בנוסחת הקסם: נראה אחרי ההתנתקות.

ישראל כמשל

שר החקלאות, ישראל כץ, הוא הדוגמה הטובה ביותר למה שקורה באמת בליכוד. כץ הוא פוליטיקאי משופשף, שפועל לבד, בשביל עצמו, איש שצבר המון עוצמה בתוך המפלגה. הוא מכיר את המרכז כמו את כף ידו, והוא שולט ביד רמה במזכירות התנועה. החושים והניתוחים הפוליטיים שלו הם מהטובים בשוק, והוא מצליח לרוב לתפוס עם אפו את הלך הרוח במפלגה שלו.

כץ התנגד לתוכנית ההתנתקות מתחילתה. לפני כשבועיים אף הציע לדחות אותה בכמה חודשים. הצעתו נדחתה על ידי הממשלה, וכץ החליט שהוא לא משחק עוד: גם אם הוא נגד ההתנתקות, הוא ינהג בצורה הראויה ביותר. לכן, בניגוד לבנימין נתניהו, הוא נכנס למליאה והצביע נגד דחיית ההתנתקות.

"אפשר היה להתחמק בלי סנקציות", אמר כץ אחרי ההצבעה ל-ynet. "אבל אני לא חושב שזה ראוי, ואני גם לא חושב שזה נכון. אנשים הרי לא טיפשים. הם מבינים למי באמת יש דרך, והם יכבדו אותו. הם מבינים מי לא מרמה". על השאלה מה יהיה אחרי ההתנתקות, כץ לא יודע לענות. כמו כולם, יש לו תסריטים.

העניין עם התסריטים של כץ הוא שהם לא ממש כוללים את פילוג הליכוד. "יש כאלה שנבנים היום על קללות נגד שרון", מסביר כץ. "בסופו של דבר, כל ליכודניק רוצה שהליכוד יישאר בשלטון, אז יחפשו אחרי ההתנתקות את המלכד. הדבר היחיד שהיום מוריד את התמיכה בהתנתקות זה הטרור. כל שאר הנושאים רק מקוממים, לא יותר. כל ההקצנה רק מביאה להתרחקות של הציבור מהמתנחלים. מה הם חשבו להם, שעומדת כל המערכת הממשלתית הישראלית מול המתיישבים האלה, ולא תוציא אותם? איזה שטויות אלה?"

"מה שיקבע ביום שאחרי ההתנתקות", ממשיך כץ בניתוח שלו, "זה מה יהיה: אם הכל יעבור בשקט, מה שיקבע זה רק נושא הטרור. יכולים להגיד דמוגרפיה, כלכלה, סיפורים, תמורות של בוש. זה לא מעניין את האנשים. התנתקות שווה שקט, בלי טרור. זאת הסיבה האמיתית לתמיכה במהלך הזה. אם יהיה טרור, כל הדימוי יהיה רע מאוד, ומבחינת שרון, שום הסדר לא יועיל כאן. אם יהיה שקט חודשים ארוכים אחרי ההתנתקות, כל המסחרה בהתנגדויות, כל המטבע הזאת לא תהיה עוברת לסוחר. מי שכועס אידאולוגית יכעס, אבל הם תמיד מיעוט. אנשים שהיו נגד אהוד ברק היו מיעוט. אפילו על הוויתור בשכונות הערביות בירושלים כבר היה לו רוב".