"את גוש קטיף הפסדנו, נלחמים על אפרת"

הימים בכפר מימון השבוע היו ארוכים, אך הלילות ארוכים יותר. ובלילות, כמו במחנה הקיץ של פעם, הלב נפתח, הלשון מתגלגלת וגם מי שמורגל מאוד באמירות רשמיות לעיתונות ולעיתונאים, מדבר בלי לשים מעצור ללשונו. אפשר ללמוד הרבה משיחות הלילה הללו, על הלך הרוח, על מה שהיה ובעיקר על מה שיהיה.

יום שלישי, חצות וחצי, צומת הכניסה לכפר מימון. ליאור קצב, פעם ראש עיריית קרית מלאכי, ותמיד אחיו של הנשיא משה קצב, מרים לו טלפון. בתו שילת, 

שחגגה בבוקר יום הולדת שנתיים, יושבת על הכתפיים שלו, המומה מההמון השוצף שעולה מהשדות ומהכביש אחרי העצרת בנתיבות. הבן הגדול ישן בעגלת התינוקות, והאשה תופסת קצת אוויר על האוטו שתקוע בלב הצומת מתחת לשלט עצור. דרך ארוכה, תשעה קילומטר הם עשו עד כאן, אבל חיוך גדול מרוח להם על הפנים.

יום רביעי, 8 ורבע בערב, שער הכניסה לכפר מימון. מאות שוטרים ואנשי מג"ב, פרשים ושתי זרנוקיות מוכנות לאפשרות שהמון הכתומים יצא החוצה.

ד.ד, בנקאי בן 47 מנווה דקלים, מוציא מארנקון שבכיסו את תעודת מתנדב המשמר האזרחי ומנופף בה בזעם בפניו של מפקד משטרת מרחב לכיש, נצ"מ אפי מור. "אני מתבייש בכל השנים שהתנדבתי עבורכם. תתביישו לכם. בשביל זה יש משטרה, בשביל לעצור צעדה דמוקרטית שבאה לחזק את הגוש?", הוא מטיח בו בחרון. "אם אתה מדבר ככה, אז מגיע לך להתבייש", עונה לו הקצין הטרוד מאוד במשימה שלפניו. "אני הולך לשרוף את התעודה הזאת", הוא זועם - אך הקצין הבכיר כבר לא איתו.

יום רביעי, 10 בערב. אוהל בודד של כתומים, שתקוע בלב מגרש החניה שהפך למפקדת הכוח המכתר את כפר מימון: אמיר, רק שם פרטי הוא מבקש,

תושב אפרת בן 24, שופת על גזיית הפיקניק קפה שחור ומציע גם לנו. הקפה טוב, חזק, עם הל. אכלת? הוא שואל. אכלנו, אך אנו מתפלאים מאיפה לו השקיות האלה המלאות אוכל, לחם, ממרחים וקופסאות שימורים, הניצבות ליד פתח האוהל. "נתנו לנו כשיצאנו מהעצרת מנתיבות. תודה לאל, יש"ע מארגנים, אז העסק עובד. כל אחד קיבל שקית כזאת".