להתנתק מהפלאשמורה

שוב ושוב דנה הממשלה בסוגיה הכאובה של בני הפלאשמורה. עד כה הניבו הדיונים התעניינות ציבורית רבה וסערת רגשות מצד הנוגעים בדבר, וגם החלטה להעלות ארצה את 20 אלף האתיופים המשתייכים לקבוצה זו. ההחלטה האמיצה, שהסבה נחת לרבים והכעיסה אחרים, שרדה כ-60 יום. אך בישיבתה האחרונה נסוגה ממנה הממשלה והחליטה שוב שלא להחליט. ההכרעה האולטימטיבית, המוכרת לכולנו. 

למעשה, מדובר בשיקול נקי של רווח והפסד. ציפי ליבני, שרת המשפטים ובמשרה חלקית גם הקליטה, מתנגדת להבאת עולי הפלאשמורה. כמו רבים מבני העדה עצמה, היא חושבת שמדובר בבור ללא תחתית וכי 20 אלף הם רק קצה הקרחון - מאחוריהם ישנם עוד אלפים ועשרות אלפים שימצאו דרך להיכנס בשערי ציון. הווה אומר, נוצרי מאדיס אבבה יכול להתחתן עם בת פלאשמורה ובאמצעותה להגשים את החזון הציוני - לבוא ארצה, ואולי לחזות בכנסייה היפה שבעיר העתיקה. לאחר מכן, סביר שיוכלו בני-הזוג להביא את הוריהם וכך הלאה. הדבר מקשה על מקבלי ההחלטות לפתוח את שערי העלייה באחת.

כמובן ישנו משרד האוצר, שאמר בנושא את דברו: אין כסף למדינה לקלוט את בני הפלאשמורה כעולים בארץ. פשוט כך. לראשונה בוצעה התנייה להבאת עולים בעומק הכיס הלאומי. קליטת העלייה אינה עוד מטרה נעלה המקדשת את כל האמצעים. לפחות במקרה של בני הפלאשמורה, הדברים נראים אחרת.

הפרשה כולה נעוצה כמובן במחלוקת הגדולה סביב יהדותם של בני הפלאשמורה. בעיני רבים, זהותם היהודית המקורית מחוקה כעת, לא שרדה את התנצרותם הגורפת. העסק מסובך, בכך אין ספק לאיש. אז למה בעצם בוחר שרון לעסוק בסוגיה הכאובה, במקום להעלים עין מקריאותיהם של בני הפלאשמורה הרחק מכאן, ולהתפנות לעניינים אחרים? התשובה פשוטה: גם בימי ההתנתקות הסוערים מוצא ראש הממשלה זמן לפרשה, שכן היא מגלגלת לפתחו גוף בר עוצמה וכוח, הלא הוא ארגון הגג של יהדות אמריקה. אלה לקחו תחת חסותם את בני הפלאשמורה כיהודים השחורים שיש להושיעם, ומאז משווקים את הרעיון במסדרונות המתאימים. תמיכת היהודים המבוססים הללו שווה הרבה, גם את סיעור המוחין המחזורי בפרשת הפלאשמורה.

גם במקרה הזה, אם כן, מוצא עצמו שרון בין הפטיש לסדן. והדרך הטובה ביותר שהוא מוצא כדי להתמודד עם הקונפליקט היא דחיית ההכרעה לזמן אחר. אלא שבזמן שאצלנו מתנהלים להם הדברים באיטיות שהולמת יום קיץ דביק, במחנה ההמתנה באדיס, שמנוהל בידי יהודי ארצות-הברית, שוהים כיום בין 20 ל-30 אלף אנשים, הממתינים להכרעה כלשהי בגורלם (זו אמורה לצאת כל רגע). וכמו בכל מחנה שמוקם במדינת עולם שלישי - התנאים קשים, לא מתאימים גם לגידול בעלי-חיים.

הצפיפות במחנה איומה ומעמידה את התושבים ביתר סיכון לזיהומים ומחלות - כולל עלייה בשיעורי ההידבקות באיידס. בבוא היום, אם וכאשר יועלו ארצה, יהיו אלה בעיות שמדינת ישראל תצטרך להתמודד איתן. לא זו בלבד, אלא שהציפייה במחנה להצלה ממצוקת העוני גורמת לאלפי כפריים לנטוש את ביתם שבפריפריה ולצבוא על שערי המחנה באדיס בהמוניהם, פשוט כדי להיות קרובים לצלחת של האורחים המערביים הנוכחים. מי שהיה שם יודע, אפשר להבין אותם. וכך, בכוח ההתמהמהות וחוסר ההחלטיות, בנתה מדינת ישראל את אחד המחנות הגדולים בתולדותיה. זהו כמובן הישג עגום.

מבין השורות כבר אפשר להבין: אין כנראה לראש הממשלה דרך אופטימלית לצאת מהסיבוך הזה. המחיר כבד לכאן או לכאן. רק שבינתיים, הסבל במחנות נערם. ואני שואל, אם מתנתקים מגוש קטיף, אז מדוע לא מאדיס אבבה? הגיע הזמן להפעיל את הראש ולשחרר לדרכם את בני הפלאשמורה, לכפריהם. במהלך הפיזור יחולק לכל תושב במחנה סכום כסף לבניית טוקול, לרכישת שדות מרעה, בקר וצאן. בנוסף, יובטח להם שממשלת ישראל תבדוק כל מקרה לגופו. כדי להשיב דברים על תיקונם, יוטב אם ועדת הבירור הזו תורכב מרבנים, כמו גם ממנהיגים רוחניים של העדה. צעד כזה יטיב הן עם המדינה והן עם כל בני החסות, שהסתתרו אולי לשווא תחת כנפיה הקצרות. כשחושבים על זה, אם ראש הממשלה יכול להעביר פינוי בלי התקוממות, כדאי לו לקפוץ על ההזדמנות, לא?