שתף קטע נבחר

יהודי אמריקה: מתנגדים להתנתקות, אבל בשקט

בתוך ים המחאה בישראל נגד ההתנתקות, בולט היעדרה של מחאה גדולה ואמיתית, מאורגנת ונחרצת בארה"ב. הציבור היהודי-אורתודקסי גועש ורוצה למחות. הוא זוכר איך גייס בקלות בימי אוסלו 50 אלף איש להפגין - אבל הלחצים על ההנהגה הולידו מכתב מחאה. לא יותר. השקט המוחלט נשמר. "הנשיא תומך, הקונגרס תומך והציבור האמריקני תומך", מסבירים הארגונים היהודיים. וזה אולי הסיפור כולו

תוכנית ההתנתקות ויישומה מעוררים סערה רבתי כאן, בישראל. אבל השתיקה הבולטת מעבר לים מעוררת תהיות. מדוע לא יוצאים ההמונים להפגין מול הקונסוליות והשגרירות הישראלית? מדוע בניגוד לתקופת אוסלו אין קול ברור שיוצא נגד התוכנית? מדוע הציבור היהודי-אורתודוקסי לא מביע קול מחאה?

 

 

דב הייקינד, חבר מועצת מדינת ניו יורק מברוקלין, הביא לישראל שתי משלחות של יהודים מארה"ב. אלו צולמו ודווחו מכל זווית, אבל היו רק טיפה בים. המתנגדים ניסו לנצל את הרבבות שהשתתפו במצעד התמיכה השנתי בישראל בשדרה החמישית בניו-יורק, אבל רק כמה מאות מהם, אולי אלף, טרחו להיכנס לסנטרל פארק ולהפגין נגד ממשלת ישראל.

 

רגע לפני הפינוי, עדיין אין השלמה בקרב ציבורים יהודיים גדולים בארה"ב. הציבור מבקש הבהרות ומעביר מחאות. הוא נסער ומבקש להפגין ולמחות. אז מה ההסבר להיעדר מחאה גדולה? המנהיגות הממתנת.

 

קו חם לשגריר

 

ביום חמישי בערב ביקשו ראשי האיחוד האורתודוקסי, ארגון הגג הגדול ביותר של היהודים האדוקים, לשוחח עם השגריר בארה"ב דני איילון. בשיחה סיפרו ראשי האיחוד כי הם מוצפים בטענות מהציבור שלהם: התנהגות לא הולמת של משטרה, אפליית חובשי כיפות, מניעת חשמל, מים ומזון. השגריר איילון ניסה להרגיע. "זו תקופה כואבת גם למפנים, לא רק למפונים", הזכיר להם והבטיח: המקרים החריגים מטופלים. ראשי האיחוד והשגריר סיכמו לפתוח "קו חם" בין האדוקים לבין השגרירות בוושינגטון, שתבדוק כל טענה על יחס לא הולם כלפי המפונים.

 

הבקשה הזו של הרגע האחרון, לקיים שיחה עם השגריר בוושינגטון, מלמדת על המחלוקות והלחצים הגדולים בתוך המחנה האדוק. מדובר בלא יותר מעשרה עד 15 אחוזים מיהודי ארה"ב. אך הציבור הזה, החי ברובו בחוף המזרחי ובעיקר בניו יורק, הוא הקשור לישראל יותר מכל ציבור יהודי אחר.

 

אנשי הציבור האדוק זועמים: האנשים רוצים להפגין, אך נתקלים בחומה בצורה. הקהל יודע שראשי האיחוד האורתודוקסי מסוגלים בלא קושי לגייס הפגנה בת 50 אלף איש מול הבית הלבן, מול הקונסוליה הישראלית בניו יורק, או בכל מקום אחר, אבל המנהיגות מסרבת לארגן הפגנות נגד ישראל.

 

"יש מספר קטן של הפגנות אבל יש הרבה מאוד יהודים מאוכזבים ומודאגים שפונים וכותבים לבתי הכנסת שלהם. רבים אינם מסכימים עם מה שקורה. מעטים מהם פתרו את הבעיה בכך שנסעו לגוש קטיף". אומר ל-ynet מנכ"ל ועידת הנשיאים של הארגונים היהודים, מלקולם הונליין. הונליין, בעצמו יהודי אורתודוקסי אדוק, מוסיף: "זה לא נושא אמריקני וכאן אין איפה להפגין. הנשיא תומך, הקונגרס תומך והציבור האמריקני תומך". וזה אולי הסיפור כולו.

 

ההפגנה הגדולה ביותר במערב: 300 איש

 

בין 80 ל-85 אחוזים מיהודי ארה"ב הם רפורמים וקונסרווטיבים. נטייתם הפוליטית מקושרת למרכז ולשמאל. רבים מהם חיים בחוף המערבי, שם אין כמעט סימנים להתנגדות. ההפך הוא הנכון - יש תמיכה ועניין גדולים בהתנתקות.

 

קונסול ישראל בלוס אנג'לס, אהוד דנוך, מספר שההפגנה הגדולה ביותר מול בניין הקונסוליה היתה של 300 איש. בסן פרנסיסקו כונסה הפגנה קטנה עוד יותר. למרות זאת הוא מספר: "היהודים כאן מאוד מעורבים ורוצים לדעת מה קורה בארץ. יש התעניינות אדירה. אנשים מבינים שמדובר במהלך היסטורי".

 

בחוף המזרחי, מנגד, יש לחץ מהשטח. אבל הלחץ לא מתפרץ לכדי הפגנה גדולה. רבים מבני משפחותיהם של אנשי האיחוד האורתודוקסי הם תושבי ההתנחלויות, מתנגדי ההתנתקות. אבל איש אינו מפגין. מדוע?

 

"אנחנו מאוד עקביים. גם בתקופת אוסלו התגובה שלנו היתה דומה", אומרת בטי ארנברג, מנהלת קשרי החוץ והקהילה של האיחוד. "ישראל היא זו שקובעת את מדיניות החוץ והבטחון שלה. אנחנו רק הבענו את עמדתנו בשיחות פרטיות עם ראש הממשלה ועם השגריר בארה"ב".

 

האיחוד האורתודוקסי מתנגד להתנתקות, בזאת אין ספק. אבל המחאה של האיחוד נשארה בחדרי חדרים. מאבקי הכוח העצומים בתוך האיחוד והלחץ של הימין הקיצוני לתגובה פומבית הוליד מכתב. לא יותר. לא נגד ההתנתקות כמובן, אלא מכתב מחאה נגד יחס המשטרה והצבא למתנגדי הפינוי.

 

במכתב לתקשורת מה-8 ביולי, כתב האיחוד כי "הדיווחים האחרונים של עדי ראיה מתארים כיצד כוחות הבטחון עוצרים, מתחקרים ובכמה מקרים עוצרים נוסעים בכלי רכב פרטיים וציבוריים רק משום שהם חובשי כיפה. מעשים כאלה מבטאים אפליה דתית וקנאות עיוורת שלא ניתן לעבור עליה לסדר היום בשום מדינה. קורע לב ומכאיב מעבר למה שמילים יכולות לבטא, שזה קורא במדינה היהודית שאליה אנחנו מתפללים כל יום".

 

השתיקה הכמעט-מוחלטת של הימין היהודי בארה"ב ערב הנסיגה, עומדת בסתירה מוחלטת לגלי השנאה והרעל ששטפו את החוף המזרחי של ארה"ב לאחר הסכמי אוסלו. רבבות הפגינו אז ומאמרי שטנה פורסמו נגד יצחק רבין המנוח וממשלת ישראל. רבנים התירו בפומבי את דמו של יצחק רבין. גם הפעם מנסים הרבנים למחות. אבל לא מצליחים לשכנע.

 

אברהם פוקסמן, ראש הליגה למניעת השמצה ומהמנהיגים הבולטים של יהדות ארה"ב, אומר ל-ynet: "גם אנחנו כאן למדנו ממה שקרה לראש הממשלה רבין. כמו בישראל, גם אנחנו למדנו שאנחנו לא מחוסנים ושמילים עלולות להיות מסוכנות. יש אלמנטים בקרב היהודים שמתנגדים להתנתקות, אבל הם נזהרים לא להצביע ישירות על שרון. הם לא נוסעים למחות בישראל. בארה"ב יש מאות מפגינים, לא מאות אלפים. יש כאן קולות של אופוזיציה, אלמנטים בציבור האורתודוקסי, אבל הם לא קולניים כמו בישראל. נשיא ארה"ב תומך בהתנתקות, הקונגרס תומך בה וגם התקשורת. זה משפיע על התנהגות היהודים".


פורסם לראשונה 14/08/2005 19:33

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: איי פי
מצעד התמיכה בניו-יורק. גוייסו רק כמה מאות
צילום: איי פי
צילום: איי פי
אין מחאה קולנית
צילום: איי פי
צילום: מירי חסון
הייקינד. טיפה בים
צילום: מירי חסון
צילום: איי פי
קו חם לשגריר. איילון
צילום: איי פי
מומלצים