"גם אם יצליחו לגרור אותנו בכוח, אנחנו ניצחנו"

ניסיונות של הרגע האחרון. יממה לפני תחילת תהליך הפינוי נערכה בכפר דרום, בנוכחות כלי תקשורת רבים מהארץ ומהעולם, מסיבת עיתונאים בה נשאו דברים נציגי משפחות שכולות מגוש קטיף, תושבת שנפצעה בפיגוע ירי ואפילו מסתננים שנכנסו לאחרונה לאיזור שהוגדר כשטח צבאי סגור. מטרת האירוע הייתה "להציג את עוולות הממשלה", כדברי המארגנים, ולתאר את התחושות הקשות "ערב הטרנספר".

דובר כפר דרום, אשר מבצרי, פתח את מסיבת העיתונאים בסקירה היסטורית אודות המקום והזכיר כי האדמות עליהן הוקם היישוב נקנו כחוק מהערבים לפני 75 שנה. "התוכנית (ההתנתקות) היא בעיה גדולה וחמורה לא עבורנו אלא עבור כל עם ישראל", אמר. "מדובר בטרנספר ברוטלי נגד משפחות, אלמנות ויתומים שכל חטאם היה שעמדו בגבורה בארבע שנות טרור".

חנה ברט הגיעה למסיבת העיתונאים על כיסא-גלגלים, בשל שיתוק ממנו היא סובלת בעקבות פציעה בפיגוע ירי. "גידלנו כאן את מיטב הנוער שלאורך כל הדרך רק מחזק את ידינו", אמרה בקול שבור. "הנוער הזה חוזר ואומר לנו 'תודה שגידלתם אותנו במקום הזה'. אנו באים בשם השם. בשם המוסר האמיתי. אנו יודעים בפני מי ניתן בבוא העת דין וחשבון אמיתי.

"רגע לפני שהולכים לרמוס את הגאווה היהודית אני פונה לכל יהודי כדי שיחשוב מה הוא יכול לעשות על מנת לעצור את הרכבת בדרך לתהום. אני נפגעתי בפיגוע ירי לפני שלוש וחצי שנים ואני רוצה להודיע לחייל שיכנס לבית שלי - לא אלחם בך ברובים וסכינים אבל אני בטוחה שתצא חבול אנוש בנפשך. המראות ילוו אותו בחלומותיו. גם אם מבחינה פיזית חס וחלילה יצליחו לגרור אותנו בכוח מהבית שלנו, אנחנו ניצחנו. לאחר שנים של מלחמה מול המחבלים ולאחר שנה וחצי של ניסיון הממשלה לפורר אותנו, נשארנו איתנים ברוחנו, מאוחדים ואוהבים".

אפרת בדיחי, שהגיעה עם משפחתה מהיישוב קשת ברמת הגולן ומתגוררת בגוש קטיף באוהל בחודש האחרון, הסבירה כי החליטה לעשות את המסע דרומה כדי להתחזק. "עברנו הנה כאקט ספונטני לחלוטין מאחר שהבית שלנו בוער", אמרה. "ננהג ללא אלימות מילולית או פיסית כלפי החיילים המפנים. בסופו של דבר, מיהו החייל הישראלי, אם לא בעלי, בני ונכדי לעתיד".

יעקב גולדברג, תושב כפר דרום מזה ארבע שנים, הסביר כי איש מתושבי המקום לא פנה למנהלת ולא החל באריזת חפציו, למרות שיומיים בלבד נותרו לתושבים כדי לעזוב ללא עימותים. "שואלים אותי איפה אחיה עוד מספר ימים", הוא אומר. "חשוב שתדעו - איש כאן לא פנה למנהלת או התחיל לארוז, בעיקר כי אף אחד לא הצליח לשכנע אותנו שמדובר באקט מוסרי. כולם 'שומרים על האתרוג', אפילו בפגיעה בדמוקרטיה. לא נשתף פעולה עם תוכנית מרושעת כזו . לחיילים אסור לקחת ילד ולהוציא אותו מביתו רק בגלל שקיבלו פקודה. על החיילים לפנות למפקדים ולהודיע כי לא יוכלו לבצע את הפקודה. אנחנו מאמינים באלוהים ובעם ישראל שיעצרו את התוכנית הזו".

שלה רוזנק-שורשן איבדה את בעלה בפיגוע טרור בגוש קטיף (הראשון בו נרצח תושב יהודי במקום) וכשנה לאחר מכן נפטרה בתה ממחלה קשה. היא סיפרה כי בתה קבורה בגוש קטיף אולם במקביל הבהירה כי לא מדובר בבעיה פרטית שלה אלא "במלחמה של אור נגד החושך", כהגדרתה.

"הגעתי עם הגרעין המיישב לפני 16 שנים עם בעלי דורון ושלושה ילדים", אמרה רוזנק-שושן. "דורון נורה מטווח קצר כאשר חזר מעבודתו בחממות. שבעה חודשים אחר כך ילדתי בן שנקרא על שמו. כמה חודשים לאחר מכן איבדתי את בתי ממחלה קשה. אמא של דורון החליטה לקבור אותו מחוץ לגוש קטיף, לידה. בתי קבורה כאן בגוש. לצערי עיקר ההתמקדות במאבק כאן היא אישית, כאילו הבעיה היא בעקירת בית, חממה או אפילו קבר. אבל הנושא העיקרי אינו גוש קטיף או יהודה ושומרון, המלחמה היא על המהות של ירושלים, בין תרבות אור לתרבות החושך".

"אנחנו אנשי שלום", מבהירה רוזנק-שושן. "אם היה מובטח לנו שלום, אפשר היה לחשוב על משהו. אבל מאז שנתנו לערבים שטחים מצבנו הלך והחמיר. לפני הסכמי אוסלו, במהלך ניחום האבלים אחרי הרצח של דורון, היו הרבה מנחמים מדיר-אל-בלאח וזה לא היה מחזה נדיר. הערבים וההנהגה שלהם הבינו כי האמא היהודיה שקוברת את בנה נחלשת. הסיפור כאן הוא התמצית, אבל מי שמסתכל על המרחב ומקשיב לאמא פלסטינאית שמעודדת את בנה להתאבד מבין לאן פנינו מועדות.

"אם היינו חושבים קצת בערבית היינו מבינים שיש מלחמה של אור בחושך. קיוויתי שאחרי פיגועי ה-11 בספטמבר העולם המערבי יבין אבל כנראה שייקח עוד הרבה שנים. ה-11 בספטמבר ואחר כך הפיגועים בלונדון ומדריד הם רק קצה הקרחון. יש כאן מלחמה עולמית. מצטייר כאילו אנו נלחמים על משהו אישי אבל זה לא כך".