שרון נאם, בנווה דקלים העדיפו לארוז
שרון נאם, ובאתר הקרווילות בניצן העדיפו לנסות לגייס מניין לערבית. "מי צריך את הנאום הזה, אנחנו צריכים עבודה", טענו בבית משפחת תנעמי. גם בני משפחת ירון מנווה דקלים לא רצו לצפות בנאומו של ראש הממשלה. ילדי המשפחה העדיפו לארוז, ואילו האם, כאשר פתחה את הטלוויזיה, הפטירה: "הוא לא דובר אמת"
דקות ספורות לפני נאום ראש הממשלה לאומה עוד עסקו בישוב המאולתר בקרווילות בניצן בניסיון נואש לארגן תפילת ערבית. מנגד עמדו עשרות בני נוער, שוחחו ושרו. בכלל, המקום בו ממוקמים משרדי האתר הפך למרכז חיים שוקק ופעיל. קשה לומר שנאום ראש הממשלה עניין את מי מהנוכחים. מי שבחר בכל זאת לפתוח טלוויזיה צפה בכל ערוץ אפשרי שאינו משדר משהו שדומה או קרוב לחדשות. "די עם המראות הקשים האלה, כמה אפשר לחוות את זה שוב ושוב", אמרה תושבת המקום.
כל ניסיון לעניין את התושבים במסר הצפוי בפיו של ראש הממשלה נדון לכישלון. אריאל שרון אינו דמות אהודה כאן, וזה עוד בלשון המעטה. התושבים החדשים בקרווילות העדיפו לפרק ארגזים ולחפש במי לפרוק את כעסם ותסכולם. נאום טלוויזיוני לא עמד בראש מעייניהם.
בבית משפחת תנעמי ישבו האב מוטי, הבנות אור ושמרית והבן שלומי. האם, תמי, הגיעה ממש לקראת תום הנאום ולטענתה ממילא לא הפסידה כלום. בני המשפחה הגיעו מניסנית ביום חמישי שעבר. לאב היתה משתלה גדולה ופעילה, שנשארה שם, כמו גם חלק מהציוד. כעת הוא נותר ללא פרנסה, "כשאפילו את כספי הפיצויים איש לא רואה ואנחנו במינוס ענק בבנק".
צילום וידאו: לע"מ (באדיבות ערוץ הכנסת)
בינתיים הם מזהים בחדשות את החברים ומביטים בדממה ובדמעה קלה על התמונות הקשות. הניסיון לברר מה צפוי בנאומו של שרון מעלה תשובות כגון "מה כבר הוא יכול לומר לנו". שרון אומר ש"הצעד הזה קשה לי מאוד באופן אישי". הנוכחים בחדר לא באמת מאמינים לדבריו. "נו באמת", מפטירה אור. שרון ממשיך ומסביר עד כמה קשה היה ועד כמה הוא שלם עם החלטתו ועד כמה קיווה כמו רבים שיוכלו להתיישב שם, אבל גם הוא יודע שלא נוכל להחזיק בעזה לנצח.
בני המשפחה מביטים בו כמעט באדישות, על פניהם נראה כי אינם מאמינים לאף מילה. מוטי היחיד שמנסה למצוא צידוק לדברים, הוא העריץ את שרון כלוחם, כאלוף, כשר. "אני לא יכול לשפוט אותו. לא כרגע", אמר. "ההיסטוריה תשפוט אותו על המהלך הזה. הוא הלך למהלך הזה אבל השאירו אותנו תלויים בלי משכורת, בלי פרנסה ואפילו בלי פיצויים עדיין. הוצאתי כבר 50 אלף שקל מהבנק ומי ישלם לי על הריבית? אני מקשיב לשרון ואני דווקא מאמין לו. זו לא החלטה אישית שלו, הוא ביקש את אישור הממשלה לכך".
"או שהוא אמיץ או שיש לו הפרעה"
אור לא סלחנית כאביה. היא כועסת. "המהלך הזה לא יביא לכלום. סתם גירשו אותנו. סתם. הוא עכשיו מדבר ולא מתכוון לכלום. פשוט לכלום. לא נראה בכלל שאיכפת לו, לא נראה שזה מפריע לו".
מוטי מתקומם, מנסה להגן על האלוף הנערץ. "זה לא מדוייק, זה לא ככה", הוא אומר לבתו. "הוא איש אמיץ מאוד. להעביר החלטה כזו זה או שיש לו אומץ או שפשוט הוא סובל מהפרעה מסויימת".
אבל את הילדים הוא לא מצליח לשכנע. "באמת לא איכפת לו, רואים את זה", אומר שלומי ואחותו, שמרית, משוחררת טרייה מוסיפה: "אם הוא בא ומגרש אותנו ככה, למה שבכלל יהיה איכפת לו? מה שמקומם אותי זה שהוא הקים את זה והוא מגרש אותנו משם. זה לא שלום. כך לא עושים שלום ואם באמת יהיה שלום ויהיה טוב אני הראשונה שאברך על כך ואהיה מאושרת, אבל אנחנו יודעים את האמת".
"מה יעזור לנו בכלל הנאום של שרון? מי צריך את הנאום הזה?", תוהה תמי ומבהירה: "אני צריכה כסף. אני צריכה בעל שעובד. אנחנו רוצים להמשיך הלאה, שתימצא עבודה, שיהיה לנו טוב. לא רוצים נאומים בלי שום תוכן".
"בא לי להקיא"
בבית משפחת ירון בנווה דקלים לא רצו לצפות בנאום שרון. שם העדיפו להתמקד באריזות. "אנחנו לא מתפנים מפה עד שהחיילים יבואו", אמרה אם המשפחה, חגית והוסיפה: "זה מצב מאוד קשה. הבן שלי שהיום משתתף בפינוי יהיה בצד השני בצפון השומרון. אני בטוחה שאני לא ארים יד על חייל אבל אולי יצטרכו להרים אותי. כשהבן שלי מפנה בצפון השומרון הוא יראה את אמא שלו וכל גבר שהבן שלי יפנה יהיה כאילו אבא שלו".
18 שנה מתגוררים חגית ושעיה, בעלה, בנווה דקלים. יש להם חמישה ילדים, הגדולה נשואה בת 26, הקטן בן 14. ארבעה מהם עוד מתגוררים בבית. הילדים אורזים הערב בקדחתנות. חגית מסרבת לשתף פעולה עם האריזה, אך מכבדת את החלטת הילדים. אנחנו יושבים בסלון המשפחה, או יותר נכון, מה שהיה פעם סלון. רק אז פותחת חגית את הטלוויזיה.
"התחושה הראשונית היא שבא לי להקיא", היא קובעת. "להגיד שזה יום קשה בשבילו? אני לא מאמינה לו. הוא לא דובר אמת. כמו שהוא לא דואג לי כרגע, אין סיכוי שיראה אותי ממטר גם אחרי שהוא יגרש אותי כפרט ולא כקהילה".
עוד היא הוסיפה כי "הנימוק של מיליון ערבים הוא ממש לא רציני. אין שום פתרון לערבים בזה שאני מגורשת מהבית הזה. כשרואים את ראש הממשלה ונשיא המדינה מחוייבים לברך ברכת מלך. ברוך השם אני לא עומדת בניסיון הזה של לעמוד מולו ולראות אותו. בחיים לא הייתי יכולה לברך. אני משתדלת לכבד את המושג 'ראש הממשלה', אבל זה לא פשוט, אני לא בטוחה שהוא ראוי לכבוד הזה. אדם שרומס את הכבוד שלנו ברגל כזו גסה, לא בטוח שהוא ראוי לכבוד הזה. מעולם לא שמעתי מה טוב בתוכנית, זו או הכתבה אמריקאית או משהו אחר. שום דבר טוב לא יהיה לנו מזה, שום דבר אמיתי לא קורה".
בשלב זה חגית ובני משפחתה לא מתכוונים לעזוב את ביתם. הם אורזים את הציוד אך מחכים לנקישה על הדלת. איך הם יגיבו הם לא יודעים. אך דבר אחד הם כן יודעים, אלימות מצדם לא תהיה. לאן ילכו הם עדיין לא יודעים, אם יהיה מלון אז מלון, אם לא, אומרת חגית, "נלך לגור ברחוב".
לפנייה לכתב/ת 
