הרומן נגמר
מהבוקר צריך ליבנו להיות גס במראות, דמעותינו להתבייש נוכח צער המפונים. הם לא בוכים רק על ביתם, הם בוכים על אדנותם
מהבוקר, המשחק צריך להיות אחר לגמרי. מהבוקר, הכללים חייבים להשתנות. מהבוקר, אסור יותר לספוג את הקללות והיריקות, את הביזוי וההשפלות. מהיום, ההליכות והנימוסים צריכים להיפסק, הרגישות והרגשנות להיות מאחורינו. מהבוקר, הרומן הזה, של מפנים ומפונים, חייב להסתיים.
כי מהיום בבוקר, מה שמצופה מהצבא והמשטרה זה לעשות סדר. זה היום שבו המדינה חייבת להחזיר לעצמה את השליטה. את ההובלה. אסור להמשיך ולתת להנהגת יש"ע לרחוץ בניקיון כפיהם כשהם נותנים גיבוי לאלימות פיזית ומילולית. לביזוי חיילי צה"ל. להשפלה של שוטרים ושל שוטרות שעושים את עבודתם.
מהיום בבוקר צריך ליבנו להיות גס במראות שמגיעים אלינו מחבל עזה, דמעותינו להתבייש נוכח צער המפונים. אם צריך הבוקר לחזק מישהו, זה לא את מאות האנשים - רובם אספסוף שאפילו אינם תושבי המקום - שאינם מצייתים לחוק. לא בפניהם אנחנו צריכים להתנצל, אלא בפני אלפי החיילים והשוטרים שהעמדנו בסיטואציה בלתי נסלחת.
כי מי שחושב שמאות האנשים, שנאחזים מהיום בניגוד לחוק באדמת עזה, בוכים רק על ביתם - טועה טעות גדולה. ומי שמאמין שליבם נקרע רק על הפרידה מחבלי ארץ - לא מבין. אותם אנשים המבוצרים ברצועה ומבזים את חוקי המדינה בוכים על כך שהחוקים השתנו. הם קובלים על כך שמישהו שם קץ לבלעדיות שלהם, לאקסקלוסיביות שלהם. שפתאום, אחרי למעלה מ-35 שנה שהם, אדוני הארץ, מכופפים ממשלות, קמה פתאום ממשלת ואמרה "די". שאחרי עשרות שנים שבהן הפכו את צה"ל לחברת האבטחה הפרטית שלהם, פתאום הצבא הזה משרת אינטרס אחר.
אותם אנשים, שהאמינו שלהם המלוכה, שלהם הלגיטימיות, אלה שהפילו ממשלות, שינו מפות, סיבכו תהליכים וכפו הסדרים מיוחדים - מבינים שהמצב השתנה. והמלחמה שלהם היום היא לא רק על אדמתם, אלא גם על אדנותם. לא רק על ביתם, גם על שליטתם.
צר לנו, תושבי חבל עזה, המפונים והבלתי מפונים, אבל נגמרו לנו הדמעות. במשך 38 שנים כופף עצמו כמחצית מהציבור הישראלי לתנאים שלכם. הכל נרתם לצרכים שלכם, לבקשות שלכם, לביטחון שלכם. אפילו ילדינו. כן, גם אותם שלחנו להגן על בתיכם בניגוד לאמונתנו, בסתירה מוחלטת לאינסטינקטים שלנו. הגיע תורכם. עכשיו הגיעו השנים שלנו.
כן, צר לנו, תושבי עזה, אבל יש לנו מספיק דברים לבכות עליהם, גם בלי הפרובוקציות שלכם. אנחנו יכולים לבכות על כל הכסף שבוזבז. על המחיר המוסרי והערכי העצום. על ההפסדים הלאומיים, הפנימיים והחיצוניים. אנחנו יכולים לבכות על המדינה שהיינו, על המדינה שנהיינו. ובעיקר אנחנו יכולים לבכות על החיים הצעירים, כל-כך הרבה חיים צעירים שהלכו בגלל גחמה ארוכה וחסרת תוחלת.
צר לנו, אחינו המפונים והבלתי מפונים, אבל זה נגמר. מהבוקר, זהו סוף הרומן.
לפנייה לכתב/ת 
עושים סדר: נווה דקלים
צילום: איי אף פי
מומלצים
