"אונור": המופע של לאורה רבלין

גבר מבוגר שבנה לעצמו קריירה מפוארת, עוזב את אשתו זה שלושים ושתיים שנה לטובת בחורה צעירה ואמביציוזית – זה התסריט הראשוני של המחזה "אונור", המועלה כעת בתיאטרון בית ליסין לאחר שכבש את במות ניו-יורק ולונדון.

אכן, לא מקורי במיוחד. השאלה האמיתית היא מה עושים בתוך הטריטוריה המוכרת כל-כך. אמנם יש הרבה כנות בדיאלוגים הקצרים והמהודקים שיצרה המחזאית האוסטרלית ג'ואנה מוריי-סמית, שמעבירים אותנו בפחות משעה וחצי מהזוגיות המושלמת דרך הקריסה הטוטאלית, ועד לתחילת השיקום (של האישה) והריסוק (של חלום הזוגיות האלטרנטיבית של הגבר). למרות זאת, בסופו של דבר הכל קצת צפוי והדיבורים האינסופיים שטוחנים עד דק את מושג האהבה אינם מצליחים להעניק להתרחשות משמעות מעבר לקלישאות המוכרות.

אפילו הניסיון הפמיניסטי להכניס לסיפור ויכוח בין דורות של נשים נשמע חבוט ומלאכותי. מה שיש בהפקה הקצבית והאנרגטית שהעמידה הבמאית, ציפי פינס, הוא ביצוע חשוף ומשכנע של ארבעת השחקנים. טלי רובין נוגעת ללב בתפקיד הבת וקרן צור מגישה ביצוע חריף ורב רבדים בתור קלאודיה, האישה הקרה והמפתה. עודד קוטלר אנושי, רב קסם ואינטליגנטי, גם בקטעים שבהם הוא משחק את תפקיד הנבל. אך מי ששולטת בבמה היא לאורה ריבלין, שמשכללת כאן את תפקיד האישה הקטנה הנבגדת שהיא ביצעה לראשונה ב"התאונה" של שנה שעברה, והופכת אותו לתותח בימתי אמיתי. היא כואבת, חדה וחסרת רחמים, אך גם מאוד משעשעת בקטעים היותר ציניים. בזכותה ההצגה מצליחה לפחות לספק דיוקן אנושי מורכב ומרתק של נשיות בשלה, חכמה, פגועה אבל עם כוח הישרדות עצום.