מי צריך פינוי שקט?

בשבוע שעבר היינו עדים להצגה הגדולה ביותר שהופקה אי-פעם בישראל - ההתנתקות. כל הכוחות הצבאיים - הסדיר וחלק מן המילואים - וכן חלק נכבד מן המשטרה גויסו כדי לפרק מספר התנחלויות המונות כ-8,000 איש, ועוד כמה אלפי שחקני חיזוק שהסתננו בלי קושי לשטח, אולי כשחקנים ראשיים, במחזה האבסורד ששודר ללא הפסקה בכל הרשתות בארץ ובעולם. זהו מחזה שבוים היטב (כל השחקנים ערכו חזרות לקראת הפרמיירה וכל הסצנות הבאות). מה שקלקל במקצת היה כרגיל הצלחת היתר, כלומר המהירות שבה פונו היישובים ואפילו מסוממי הגגות. 

דמעות נשפכו כמים והיריבים כביכול התחבקו ונפלו איש על צוואר רעהו, בדומה לאופרות הסבון הלטיניות, כשהם משמיעים מלל של אהבה הטבול בשנאה ארסית זה כלפי זה. המקוננים המקצועיים יבבו והשמיעו סיסמאות האמורות לזעזע את העם היושב בציון, תוך שימוש במאגר הבלתי נדלה של סמלי שואה וחורבן. אפילו אנשי רוח וסופרים ידועי שם התגייסו כדי להעצים את האבל הקולקטיבי. בנוסף על כך, דומה שהייתה זו ההפקה היקרה ביותר שהופקה כאן מאז ומעולם: פיצויי הפינוי, בניית הקראווילות, השכרת מגורים זמניים, אובדן אלפי ימי עבודה - ההפקה סוחטת הדמעות תעלה במי יודע כמה מיליארדי דולרים. 

אולם לא הייתה זו סתם הפקה לצורכי שואו-ביזנס; לפנינו ניסו להציג מחזה חינוכי במיטבו. לא שמישהו ניסח מראש במדויק את התמליל, אך מאז שהחלו בהפקה - עוד בשלבי התכנון - היה ברור לכל השחקנים מתאר תפקידם, ולמעשה הייתה כאן תערובת של כתובים מראש עם שוליים רחבים של אימפרוביזציה.

לא צריכים להיות חכמים גדולים כדי להבין שכל מטרתה של הפקת הענק הזו - הן מצד שרון והן מצד המתנחלים ותומכיכם, והם אפילו לא נזדקקו לתיאום מוקדם ביניהם - הייתה לא רק ליצור טראומת פינוי בקרב כלל הציבור הישראלי, אלא להוכיח כי ישראל אינה מסוגלת לעמוד בפינויים נוספים. ואם היה צורך לגייס את מירב משאבי המדינה כדי לפנות כמה אלפים בודדים, הרי שאין כל סיכוי לפנות מאה-מאתיים אלף ויותר. מלבד זאת, שרון וישראל יוצאים כ"גיבורי השלום", המעניקים מתנה חד-צדדית לפלסטינים ומצפים עכשיו לתורם, כאשר לפי "מפת הדרכים" עליהם לפרק את כל ארגוני הטרור - משימה השווה באפשרות ביצועה כעת לפינוי של עוד מאה אלף מתיישבים מיש"ע. משום כך נבחרה דווקא הדרך הדרמטית הזו של פינוי הרצועה. הרי אילו נבחרה דרך אחרת, פשוטה ויעילה יותר לביצוע הפינוי - לא היה בו כל טעם. 

יישובי הרצועה תלויים באופן כמעט מוחלט בהספקת צרכיהם הבסיסיים ביותר בישראל, ואפילו המתנחל הקנאי והמאמין ביותר יודע זאת היטב. אלוהי ישראל לא יספק להם חשמל ומים ואפילו לא יוריד מן השמיים. תוצרי החממות זקוקים למערכות תעבורה ושיווק, אחרת ערכם אפסי, ומכוניות וטרקטורים זקוקים לדלק. אך ככל שתומכים חיצוניים היו מציפים את רצועה, היו אלה מקשים על חיי המתנחלים ומעמיסים עליהם עול כבד.

אילו באמת הכוונה הייתה לפרק את התנחלויות גוש קטיף במינימום של טראומה ועימות, מלבד הבטחת פיצוי כספי ומגורים הוגנים למשפחות ולקהילות על-פי בחירתן הסבירה, היה צריך להודיע על תאריך אחרון לפינוי ולסייע למתפנים מרצון בכל דרך אפשרית. לאחר המועד הקובע היה צריך להטיל מצור הרמטי על השטח כולו - יש יוצא ואין בא - ובעיקר להפסיק את הסחורות והשירותים החיוניים, כולל קווי טלפון וקליטה סלולרית. כל זה היה מצריך עשירית מן הכוחות שגויסו, ולא הייתה נדרשת ההפקה הגרנדיוזית המוצגת לפנינו. אבל אז, מי צריך פינוי?

פרופסור ברוך קימרלינג, סוציולוג