יודנריין בישראל

השורות הבאות נכתבות בזהירות המרבית המתחייבת כשנכנסים לשדה המוקשים ולתחום הרגיש ביותר של הווייתנו, ומתוך תקווה שלא יבינו אותי שלא כראוי. ייאמר מיד: אני מתנגד בתוקף לכל שימוש פסול בזכר השואה שגרם האויב הנאצי לעם היהודי. השימוש בסמלי השואה מקומם, וכל אמירה, רמז, איור או בגד הלקוחים מאותם ימים נוראים הם פגיעה בזכר הקורבנות. במיוחד אין לסבול כל השוואה, בכתב או בעל-פה, בין חיילי צה"ל לאויב הנאצי.

אלא שהשיח הציבורי בכלל, וזה של התקשורת המגויסת למען הגירוש בפרט, מגיב תגובה פאבלובית על כל מה שעלול רק להריח כסמל מסמלי השואה. כל שימוש כזה נתקל מיד בעליהום מקומם לא פחות, וגם צבוע. מי שתוקף את האנשים הכואבים והמיועדים לגירוש, מתעלם ממשמעותו הנוראה של הטרנספר, שהוא המקרה היחיד בהיסטוריה שבו מדינה שולחת את צבאה לגרש את הנאמנים שבאזרחיה מתוך בתיהם. במקום לתפוס אנשים בכאבם, המעט שאפשר לעשות הוא לנסות להבין מה גורם ליהודים בישראל 2005 אסוסיאציות מאותה תקופה אפלה. 

כיצד ניתן לגנות את מכחישי השואה, כשממשלת שרון עומדת להסגיר חבלי מולדת למכחיש השואה אבו-מאזן? מה משמעות איזכור שריפתם של בתי כנסת וחילול בתי קברות יהודיים באירופה, כששרון הורס בתי כנסת ועוקר קברי יהודים בארץ ישראל? מאין תחושת הזעם נגד הפיכת אירופה ל"יודנריין" (נקייה מיהודים), כששרון הופך אזורים שלמים בארץ ישראל ל"יודנריין"? כיצד ניתן לדבר על שנאת יהודים באירופה, כששרון הופך יהודים, ובהם ניצולי שואה וצאצאיהם, לפליטים בארצם? איך ניתן לדבר על הציונות כתשובה לשואה, כשהממשלה נותנת רוח גבית לא רק לטרור אלא גם לאנטישמיות? מניין החוצפה של אדריכל מלחמת אוסלו לדרוש להעביר בתי יהודים ורכושם לידי רוצחיהם?

אין מנוס מכך שתופעות רבות במציאות הנוראה שאנו חווים מעוררות זיכרונות מימים לא כל-כך רחוקים. אבל בישראל של משטרת המחשבות והאסוציאציות, גם חוויה כזו וביטויה נתקלים בהשתקה רבתי, במקום בניסיון להבין על אלו רבדים עמוקים משפיע הגירוש. כאמור, אינני בא להתיר את השימוש בסמלי השואה. אבל אני מוחה נגד ההתנפלות האוטומטית על מי שמעיזים להיזכר, על סתימת פיותיהם וההתעלמות מרגשותיהם. הניסיון לאסור לא רק על המחאה אלא גם על הזיכרון אינו אלא הכחשת השואה.

השוטר צעק: החוצה!

ניסיון אישי: לפני שבועיים נעצרתי בניסנית עם חבריי, לאחר מסע לילי מפרך דרך קווי צה"ל אל מעבר ל"קו הירוק". מילתו הראשונה של השוטר ש"צד" אותנו בניסנית הייתה "החוצה!". אין צורך לדעת את השפה ההיא כדי שהזיכרון יצמרר. הושטתי לו את ידי ואמרתי לו: "יהודי אומר בוקר טוב", והוא חייך במבוכה ולחץ את ידי. להערכתי הוא אפילו לא חש באסוסיאציות שעלו בקרבי למשמע אותה צעקה. הדבר לא מנע ממנו וממפקדיו להובילנו למעצר בכלא באר-שבע.

לא מכבר נחנך מוזיאון "יד ושם". החובה לזכור את השואה, הגינוי למכחישיה, ההבטחה לזכור ולא לשכוח, ההכרח להפיק לקחים - כל אלה נאמרו על-ידי הנואמים. האם הם התכוונו לדבריהם, או שמא דיברו רק מן השפה לחוץ? האירועים בישראל 2005 אינם מוכיחים שלקח השואה נלמד. בטקס ב"יד ושם" הכריז שרון כי "מדינת ישראל היא המקום היחיד בעולם שבו יש ליהודים הזכות והכוח להגן על עצמם בכוחות עצמם". אם כך, מדוע הוא משתמש בצה"ל לגירוש יהודים מבתיהם בארצם? ועוד: הוא דיבר גבוהה-גבוהה על "נדר לשמור על כבוד האדם, צלמו וזכויותיו", אך התעלם מכך שהוא עצמו מפר את כבודם, צלמם וזכויותיהם של אלפי יהודים רק בשל היותם יהודים.

השואה היא מאורע ייחודי שאין לו אח ורע. כדי שהוא לא יישנה, חובה לזכור ולהנציח את השואה ואת לקחיה. לכן פסולה צביעותן של ח"כיות מהשמאל הקיצוני, השואפות להגביל את חופש הביטוי ולאסור קישור - ולו בדרך האסוציאציה - בין תחושותיהם של יהודים בימינו לקורותיהם של יהודים באירופה.

הגירוש הנורא של יהודים בידי יהודים התבצע בשבוע שבו חל תשעה באב, תאריך הקשור באסונות הכבדים ביותר שקרו לעם היהודי באלפי שנותיו. ולמרבה הכאב והבושה, עוד בטרם הסתיים הגירוש ובעוד אלפי פליטים יהודים אינם יודעים היכן ילונו בימים הקרובים - כבר עסוקות התקשורת ה"ממלכתית" והחברה הישראלית הנהנתנית בט"ו באב. שמונים ק"מ מתל-אביב מגרשים יהודים, ובתל-אביב מציינים את "חג האהבה" ושמחים לאיד. וכך, תוך כדי ביצוע ה"פינוי מרצון" - שאינו אלא פינוי מאונס וההפך המוחלט מאהבה - איבדנו גם את הזכות למחות כלפי אומות העולם: כיצד יכלו להחריש לנוכח השואה?

ד"ר רון בריימן, יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי