שלושים וחמש מעלות בצל

אי אפשר להתרכז בכלום כשכל כך חם. אני יושבת בדשא הקידמי שלנו, אני לובשת את השמלה האדומה ומתקרבת כמה שיותר לממטרות שמשפריצות מים לכל הכיוונים. את המשקפיים השארתי בבית והכל נראה מטושטש. במילא בחום הזה אין מה לראות. איש אחד גדול עם הליכה מתנדנדת עובר במדרכה ממול. אני מנסה לעקוב אחרי הגוש חסר הגבולות ולבסוף מחליטה שזה בטח ההוא מהבית הגדול עם הכלבים. הוא הולך שם ושורק שיר ישן וסנטימנטלי בזיופים שמוציאים אותי מדעתי. אלוהים, כמה שחם. בטוח שעכשיו איזה ארבעים מעלות בצל. אתמול, כשהיה רק שלושים וחמש מעלות כבר לא יכולתי יותר להישאר בבית עם העוזרת הפיליפינית שלנו שכל הזמן מחייכת ועושה כאילו שהיא לא מזיעה. לקחתי את המפתחות מהשידה העתיקה ונסעתי באוטו של אבא שלי כדי לעשות סיבוב במרכז. הגעתי לשם בנהיגה מתונה, מתעלמת מהצפירות העצבניות וסובבתי את ההגה בחדות מסביב לכיכר הקטנה שבמרכז. שום דבר לא נראה שם מצנן באופן מיוחד. היו שם כמה תיכוניסטים מחוצ'קנים שאכלו ארטיק צבעוני וחיפשו למי להציק, אבל חוץ מהם כולם היו במזגן או בבריכה. המשכתי לנסוע. ברדיו היתה מוזיקה נעימה. אחרי חצי שעה של נסיעה תפסתי שאני בדרך למושב. אין לי מושג למה. עד לפני שמונה חודשים גרתי במושב הזה עם איזה גבר אחד שהתחתנתי איתו. אין לי משהו מעניין להגיד עליו. הוא היה גבר די גבוה עם חיוך נחמד ושיניים קצת עקומות. נפגשנו לפני חמש שנים בכלבו גדול במחלקה לכלי בית ואחרי כמה שבועות עברתי לגור איתו במושב שלו עם שני הכלבים שלו שלא כל כך סימפטתי. שום דבר לא היה רע במיוחד ושום דבר לא היה טוב במיוחד. הוא היה נחמד אלי, עשינו דברים ביחד ואחרי תקופה זה היה רק הגיוני שנתחתן. אז התחתנו. חתונה די מפוארת במדשאה של ההורים שלי עם תזמורת, מזנון בשרי ואיזה שמונה מאות אורחים. אני שילשלתי כמו משוגעת במשך כל הערב עם הפסקה קטנה לחופה, שאז לא יכולתי ופשוט עמדתי לי שם והתאפקתי ואמרתי כן ואמן כשהיה צריך. בלילה ישנו במלון מפואר שאבא שלי סידר כי יש לו קשרים עם המנהל ויום למחרת, אחרי ארוחת בוקר גדולה לו וצנימים עם תה לי, חזרנו לבית שלו במושב. אי אפשר להגיד שאחרי החתונה החיים שלי איתו נהיו רעים. כל בוקר הוא היה יוצא לעבוד בפרדס שלו ואני הייתי עושה קצת סידורים בבית ואז מתיישבת על הנדנדה בחוץ ומסתכלת על הברושים הגבוהים, איך הם רוקדים ברוח ואיך הם עוצרים נשימה כשחם. היה חורף והיה אביב וקיץ וסתיו ושוב פעם חורף ושום דבר לא השתנה. לפעמים דיברנו קצת כשהוא חזר מהעבודה ולפעמים סתם ישבנו וראינו טלוויזיה או שהיינו הולכים לטייל בשדות, אני שותקת כהרגלי והוא מספר לי סיפורים על ההיסטוריה של האזור, על הגידולים שנזרעו בשדות ועל טיולים שהוא עשה פעם באפריקה. אלא שלפני איזה שמונה חודשים פתאום יום אחד הוא חזר מהפרדס, ניגב את הבוץ מהמגפיים שלו על המדרגה הגדולה שבחוץ וכשראה שאני יושבת שם על הנדנדה מולו הרים ראש ואמר בשקט שלא נראה לו שזה זה. המשכתי להסתכל עליו ואני זוכרת שהרגשתי איך אני מפסיקה למצמץ וכאילו שכל השרירים שלי קפואים לגמרי. הוא חייך אלי כמו שמחייכים לגור כלבים טיפשי ואמר שזה לא שאני לא נחמדה או משהו, זה פשוט שהוא לא אוהב אותי וגם לא נראה לו שאני כל כך אוהבת אותו. מה היה לי להגיד? לא ידעתי מה להגיד אז במקום זה הלכתי לארון והתחלתי להעביר את הדברים שלי למזוודה. הוא לא דיבר גם כן רק חיכה שאני אגמור לארוז ואז לקח ממני את המזוודה, סחב לי אותה לאוטו שלו, שם אותה במושב האחורי והסיע אותי בחזרה להורים שלי. היה כבר לפנות ערב כשהגעתי לבית שגרתי בו פעם. הכלבים שיחקו בחצר וכשהם שמעו את האוטו שמתקרב הם התחילו לנבוח כמו משוגעים. עצרתי את האוטו, כיביתי את המנוע וירדתי החוצה, מסתכלת עליהם נובחים עלי. הכלבה הגדולה נבחה ככה בכעס, עם כל השיניים בחוץ והכלב סתם נבח בלי התלהבות כאילו לרצות אותה. אחרי איזה שתי דקות שהם עמדו ונבחו ואני רק בהיתי בהם יצא הגבר שהיה פעם בעלי החוצה. הוא שאל פעמיים מי שם כי כבר היה ממש חושך והוא לא יכול היה לדעת אם יש מישהו בחוץ אבל אני לא עניתי לו ורק המשכתי לבהות בו ובכלבים ובבית. אחרי שהוא לא קיבל תשובה הוא קרא לכלבים להיכנס הביתה ונזף בכלבה הגדולה שתפסיק להיות משוגעת, פתאום הגיעה מאחוריו דמות ושאלה אותו אם הכל בסדר. הוא חיבק אותה והכלבה שכבר הגיעה עד אליהם קפצה עליה וליקקה אותה בפנים מה שחילץ ממנה צחוק מעוגל ומשוחרר. אחרי זה הם נבלעו בתוך הבית ואני נשארתי לשבת עוד חצי שעה בחושך מנסה לאסוף את נשימתי שהפכה לפרועה ומשתנקת. בדרך הייתי צריכה לעצור ולהקיא איזה שלוש פעמים אבל עד שהגעתי כבר הייתי בסדר ויכולתי לחייך חיוך מגעיל וצבוע לפיליפינית כשהיא קדה לי את הקידה הקטנה שלה וביררה אם אני אוכלת היום בבית או שאולי אכלתי כבר בחוץ. לא עניתי לה אפילו. רצתי במדרגות למעלה ונכנסתי למיטה כמו שאני מזיעה ומסריחה ועם נעליים מלאות בוץ מהאדמה של המושב. אחר כך בטח נרדמתי כי כשהתעוררתי השמש כבר עלתה בשמיים וההכרה שעוד יום חם במיוחד כבר התחיל מילאה אותי בטעם חמצמץ של יאוש. והיום ארבעים מעלות בצל ואני יושבת בלי משקפיים בשמלה האדומה שלי, על המדשאה שבחזית הבית. החום הזה הורג אותי. אני חושבת שאולי אני אסע לנורבגיה או לסין.