צה"ל אחר לגמרי

צה"ל שאחרי הפינוי הוא צבא אחר. אם מאז מלחמת יום כיפור אנחנו מכירים את צבא הפרטאץ', החילטור והאלתור; אם מאז מלחמת לבנון אנחנו מכירים את צבא הברווזים במטווח; אם מאז האינתיפאדה הראשונה והשנייה אנחנו מכירים את צבא המחסומים האטום - הרי מאז מבצע ההתנתקות אנחנו מכירים צבא אחר, שמשדר דבר שלא ראינו כמוהו במלחמות ישראל.

מי שלא ראה את אלפי החיילים עומדים ללא נשק באחת המשימות המורכבות והרגישות ביותר בחיי המדינה, לא יבין איזה צה"ל צמח כאן לקראת ההתנתקות. כדי להכין אלפי חיילים וחיילות לאיפוק, לסדר, למשמעת המבצעית ולמשמעת החברתית הלאומית צריך תרבות אחרת. צה"ל שפעל בגוש קטיף הוא כבר לא צה"ל ההוא, אלא צבא ששידר קודם כל תרבות אחרת כלפי עם ועולם, עד אחרון החיילים הצעירים שהשתתפו במבצע. מעכשיו אפשר לדרוש תרבות כזאת גם במחסומים, גם באימונים, גם במבצעים.

נכון שהפעם לא היה צורך להסתער על הטרמינל באנטבה או לטוס אל הכור בבגדד, אבל לא הייתה כאן רק יחידה מובחרת אחת שהתאמנה חודשים למבצע ייחודי וקטפה את התהילה. היו כאן עשרות אלפי חיילים וחיילות, צעירים וצעירות, ומאות מפקדים שביצעו טרנספר שקט בדמוקרטיה. טרנספר חוקי, יש לומר, אבל ללא הסכמת התושבים שפונו ונעקרו מבתיהם.

החיילים הצעירים, שנשאו את עול המבצע הזה על כתפיהם, עמדו במטלה המוסרית וגם בזו המבצעית. מאומנים, מוכנים, מאופקים ויודעים בכל רגע מה הם עושים ולאן הם הולכים, מה אומרים ומה שותקים, מתי לעמוד מנגד ולהבליג ומתי להפעיל שרירים. מי שהכין אותם והפעיל אותם כך ראוי לכל הוקרה והערכה. כל תרחיש אחר היה אולי מוציא את החברה הישראלית כולה מגוש קטיף אל בוץ של מלחמת אחים.

יש אומרים שלא הסבירו להם למה, ושהם לא הצליחו להסביר למתנחלים מדוע בעצם מפנים אותם. רק מי שלא חי ב-38 השנים האחרונות בישראל יכול לחשוב שחיילת בת 18 הייתה יכולה להסביר למתנחלי מורג מדוע הגיע הזמן להפסיק להקיז דם בעזה, ומדוע יש לחזור לגבולות הקו הירוק. את חיינו הפוליטיים והמדיניים הצבאיים והמוסריים אי אפשר להסביר בחום יולי אוגוסט למי שנדרש לאסוף את חייו, אמונותיו והבטחות מנהיגיו לתוך קונטיינר. זו לא משימתם של החיילים הצעירים.

חתול ועכבר בגבעות

אבל לצד המחמאות על תפקוד הצבא והמשטרה, צריך לומר גם את הלקח הבא: מסתבר שצה"ל יכול, המשטרה יכולה, וגם שר הביטחון והממשלה. הם יכולים לקיים החלטות. למשל, לפנות קרוואן בלתי חוקי, או מאחז קטן שבו צריף ועוקב מים מעל גבעה חשופה, מבלי להתבזות לפני כמה עשרות פרחחים. הנה, אחרי 38 שנות התנחלות שבה הוקמו מאות יישובים - מקצתם חוקיים ומקצתם נתונים עד היום בוויכוח - אפשר לפנות מתנחלים ואפשר לפנות מאחזים ואפילו יישובים שלמים (ובמהירות ראויה להערצה).

מראות המרדפים אחר נוער הגבעות וההתבזות של חיילי צה"ל מול כמה מאות נערים, שיום למחרת הפינוי הקימו מחדש את המאחז הבלתי חוקי, הם מראות שכנראה לא היינו חייבים לראותם. מתברר שאפשר לספוג את טענות קדושת הארץ ואת עלבונות השפה העברית ומטעני הנפץ של ההיסטוריה היהודית, ועדיין לפנות את אלה שפועלים בניגוד להחלטות הרוב הדמוקרטי.

הנה, אפשר לחבק את המתיישבים האמיתיים על אמונתם ושנות חייהם היפות שיורדות עכשיו לטמיון, ולהגיד להם, עשיתם את שלכם - עכשיו בכאב לב לכו להקים בית בגבולות ההסכמה הלאומית. הנה, אפשר לאתר ביניהם את הפורעים ואת הקיצוניים ואת הרבנים המסיתים, ולהפריד ולבודד ולכתר ולהעלות לאוטובוסים את אלה שבריקודים והפרות חוק כפו על מדינה שלמה, על צבאה והנהגתה פעולות שלא רצתה לבצע. פעולות לא חוקיות שסחטו ממנה דם ודמים. 

מהיום והלאה תהפוך ישראל למדינת הרוב הדמוקרטי שלה. האם זה רק אריאל שרון שמסוגל לגרור מדינה שלמה אל הגבעות לעשרות שנים? האם רק הוא מסוגל לגרור מדינה שלמה אל מלחמה מיותרת ועקובה מדם? רק הוא מסוגל גם לחזור בו ממעשיו אחרי שנות דור, ולפנות חבל ארץ שלם - על חייו, נכדיו, עולליו ודמי חייליו - בתוך שבועות ספורים? רק שרון יכול? ואולי היינו זקוקים למנת הדם שתכניס לקודקודנו את מה שיכולנו להבין לבד כבר לפני שנים. הנה, אפשר.  

סא"ל (מיל.) איתי לנדסברג, מיוזמי פורום מג"דים, מח"טים וטייסים