מה קרה, מלחמה?

סליחה באמת שאנחנו חיים. אני ממש מרגישה צורך להתנצל על חוצפתי הרבה, שלא קרעתי קריעה על ההתנתקות ושהעזתי לדבר גם על דברים אחרים במהלך סוף השבוע, שעניינו אותי דברים נוספים חוץ מהתקדמות הכוחות בנווה דקלים. זה לא שהתעלמתי, אבל אני מודה שזיפזפתי בין ערוצים שהם לא חדשות.

כל כלי תקשורת, ללא יוצא מן הכלל, ערך בשבוע שעבר לפחות כתבה אחת על "הזחיחות התל-אביבית". כולם הראו תמונות של בתי קפה מלאים, אנשים מרוצים, יאפי שאומר בנחישות שההתנתקות לא מעניינת אותו ושאנטית שאומרת ברכות שהיא מרחמת על החיילים. העובדה שכל כלי התקשורת מכלילים, מקטלגים ומסקרים תבניות במקום תופעות היא ממש לא חדשה, אבל הפעם הייתה זו הלקאה עצמית מוגזמת.

למה שבתי הקפה לא יהיו מלאים? מדוע צריכים הרוב המוחץ של אזרחי מדינת ישראל להיצמד למסכי הטלוויזיה ולא לחיות בזמן ההתנתקות? עשינו משהו רע? התחילה מלחמה ולא סיפרו לנו? ולמה חייב להיות קשר ישיר בין אספרסו קצר וחוסר התעניינות? אפשר לדבר על המהלך, יתרונותיו וחסרונותיו, המתנחלים והשוטרים גם בזמן אכילת חסה, לא חייבים להיות שם ממש ולא חייבים לדון ולחוש רק את ההתנתקות. אפשר להתעניין במה שקורה במדינה המטורפת שלנו גם מבלי לאבד את העשתונות, אבל במקום לעודד התנהגות נורמטיבית אנחנו חוטפים על הראש, ועוד ממי? מה"תשקורת העוינת", שהחליטה לחבק את המתנחלים לעת פינוים.

הנזיפה שנרמזה מהתקשורת הייתה שאם אתה לא מתבצר על גג בית כנסת, מעליב ופוגע באנשי ביטחון, כאילו לא אכפת לך, כאילו אין לך ערכים ואתה לא באמת ציוני. אבל האמת היא שאנחנו הציונים האמיתיים. הדמוקרטיה נשמרת בזכותנו, ולא בזכות המטורפים על הגגות. אנחנו הקול השפוי שממשיך להחזיק את המדינה הזו גם בעת משברון חולף. כי הרי עוד שבוע ואולי פחות, כולם ירצו לשתות קפה, לסחור בבורסה, לשלוח את הילדים לבית הספר ולחזור כמה שיותר מהר לשגרת החיים. אם היינו מתנהגים כפי שציפו מאיתנו, הכל היה סגור ומסוגר ואף אחד לא היה במשרד. 

אני ושכמותי - אזרחים שומרי החוק - אנחנו הישראלים הנורמלים. כשאומרים לנו לזוז אנחנו זזים, כשמפנים אותנו מבתינו אנחנו מתפנים. זה בכלל לא משנה מה הסיבה - אם זו החלטת ממשלה, בנק או בעלת הבית, התוצאה זהה - אנחנו עושים מה שאומרים לנו. כששוטר אומר לנו לנהוג כך או אחרת, הוא לא מחבק ולא מנחם, במקרה הטוב הוא מסביר למה ובמקרה הרע הוא צועק או מחטיף. כשאנחנו נתקלים בעוולה או חוסר יעילות ממשלתית, אנחנו מקטרים אבל לא חוסמים את כל המדינה. כאלה אנחנו האדישים, צייתנים. שלא נדבר על ענייני המסים שאנחנו משלמים ורק מקצתם חוזר אלינו. גם אני רציתי ליווי משטרתי מהחניה לבית כדי שלא יתקיפו אותי, גם אני ביקשתי עזרה בהובלה וחטפתי קנס, גם אני רציתי סיוע ממשלתי וקיבלתי קיצוץ בתקציב בריאות.

ודרך אגב, אם היו מצלמים בתי קפה ומסעדות בדימונה וקריית שמונה, היו רואים שגם הם מלאים. כי מי שמתרחק חצי קילומטר מגוש קטיף מיד חוזר לשפיותו. תתחילו לדאוג כשבתי הקפה והמסעדות בתל-אביב יהיו ריקים, או אז באמת יגיע יום הדין. כשתל-אביב תינטש, זה יהיה הסימן האמיתי שהמדינה מתפרקת.