עיניים להם ולא ראו?

ביום השני לתחילת הפינוי נשאלו מנהיגי הציונות הדתית וראשי מועצת יש"ע שוב ושוב מדוע הם ממשיכים במאבק, כאשר ברור לכל כי דבר לא יעצור את תכנית ההתנתקות. התשובה הקלאסית הייתה ציטוט מתוך התלמוד במסכת ברכות: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". דווקא אמירה זאת, שמצלצלת כל כך יפה, מסתירה מאחוריה את האמת המרה על כישלון מנהיגות הימין ובמיוחד זו של הציונות הדתית.

יותר משנתיים לאחר שהחלו להיראות סימני שינוי במילון המושגים של ראש הממשלה - ובעקבות זאת במדיניותו - בוצעה הנסיגה מרצועת עזה והפינוי בצפון שומרון. זמן רב לפני תחילתם כבר היה ברור כי עברנו את נקודת האל-חזור, ורק קטסטרופה לאומית דוגמת פיצוץ המסגדים על הר הבית או פגיעה בחיי ראש הממשלה עצמו תמנע את יישום תכניתו. אפילו בנימין נתניהו התפטר מתפקידו רק כשהיה בטוח שהדבר לא יפגע בנסיגה. באותה נקודת אל-חזור, המנהיגות הדתית הייתה חייבת להחליט אנה פניה מועדות: האם מגלים אחריות לאומית, מקבלים את הדין, מכריזים על סיום המאבק בכבוד ומתחילים בתהליך "הכשרת הלבבות" לקראת הבאות, או שמא מנסים "לייצר" את הקטסטרופה הלאומית. ההנהגה בחרה באופציה שלישית: עצימת עיניים ושכנוע עצמי כי "היֹה לא תהיה". המציאות הוכיחה את ההיפך.

בניסיון להסתיר את הבחירה התמוהה ואת תוצאותיה המצמררות, לצד ההתנערות מאחריות למחזות שנראו לכל אורך הפינוי, נמצא אשם לכל - ראש הממשלה. הוא אשם מכיוון שנקט בדרכים לא דמוקרטיות. הוא אשם מכיוון ששלח את כוחות הביטחון ליישם את התכנית. הוא אשם בטראומה שכוחות הביטחון עוברים. לו רק היה גלגול עיניים לשמיים מקצוע להתפרנס ממנו, או לכל הפחות ענף ספורט אולימפי...

הנהגה שמקדשת את המאחזים הלא-חוקיים לא יכולה לתקוף ראש ממשלה בשל התנהלות "לא-דמוקרטית". הנהגה שמכנה את צאן מרעיתה "נוער נפלא" בשעה שהוא פורק כל עול, מקלל חיילות וחיילים, מכה אותם, שופך עליהם שמן וחול ויוצר עליהם לחץ נפשי לא נורמאלי, לא יכולה להאשים ראש ממשלה באחריות לפגיעה הפיזית והנפשית בכוחות הביטחון. כעת, אותה הנהגה אף לא חושבת להתנצל על החוצפה, גבהות הלב והזלזול במדינה, חוקיה ונציגיה הרשמיים, שהופגנו מצד צאן מרעיתה בתקופה האחרונה. הנהגה שלא הייתה מסוגלת לראות את הנולד, להכין את אנשיה בהתאם ולמנוע את חרפת הפינוי, איננה הנהגה ראויה. טענת מנהיגי הציבור המתפרע, כי לולא התערבותה התוצאות היו קשות יותר, מזכירה את המשפט הידוע אודות הפיקח שמצליח להיחלץ ממצבים שהחכם כלל לא מגיע אליהם.

בסיכומו של יום, לשיטתם של מועצת יש"ע ומנהיגי הימין, החרב החדה הונחה על הצוואר ואף קטעה את הראש. מציאות הימים האחרונים הוכיחה כי המנהיגות הציונית-דתית הנוכחית אינה רלוונטית - בין אם האמינה באמת ובתמים כי הפינוי לא יתרחש, ולכן לא נערכה בהתאם, ולא כל שכן אם נסחפה אחר חלומות צאן מרעיתה. השאלה העומדת לפתחנו כיום היא האם קיימת הנהגה רלוונטית, שמסוגלת להוביל את הציונות הדתית לקראת אתגרי היום שאחרי - ובראשם החיים במדינת ישראל, ביתו הדמוקרטי והחילוני של העם היהודי.

ראו גם:

• גלעד קריב: שתיקת הרבנים
• שלמה אנגל: הובסנו, ננצח
• טוביה פרי: ציונות דתית מתחרדת