כולם נפלו לשווא

ישראל מבינה רק כוח. 38 שנים ישבנו ברצועת עזה. יכולנו להחזיר אותה למצרים בתחילת שנות ה-70, ולא החזרנו. יכולנו להתאפק ולא להתנחל בין מחנות הפליטים הצפופים שלה, ולא התאפקנו. יכולנו לפחות לבנות שם מודל של דו-קיום שוויוני בין אוכלוסיה יהודית לפלסטינית, ובמקום זאת הקמנו שם משטר מזעזע של אדונים ועבדים. אך לפני עשור, יכולנו לצאת משם בהסכם שלום - והתעקשנו להישאר. רק כשמפלס ההרוגים נסק אל על, ותושבי שדרות החלו לשלם את מחיר האיוולת הזאת בדמם, ירד לנו האסימון. כשמדברים איתנו בכוח, אנחנו מבינים.

מאות בני אדם נהרגו לשווא. על-פי הערכות שפורסמו השבוע, 230 ישראלים וכ-2,600 פלסטינים נהרגו ברצועת עזה מאז 1967. האם מותו של מי מהם שירת מטרה נעלה? בואו נבדוק. מאות פלסטינים תמימים, נשים וילדים, נקטלו במהלך המאבק המזוין שנגרר אל תוך סמטאות עזה וחאן-יונס. פגז תועה, בניין שקרס על יושביו, ילדים שנקלעו לקו האש. מותם היה סתמי, חסר משמעות. מאות פלסטינים אחרים השתתפו בלחימה נגד ישראל, ואיבדו את חייהם בשל כך. משפחותיהם לפחות יכולות להתנחם במחשבה שמותם סלל את הדרך לשחרור הלאומי. אלא שברובד העמוק יותר, גם מותם היה לשווא, שכן התפכחות ישראלית מוקדמת מן ההזיה הגוש-קטיפית היתה מונעת את שפיכות הדמים הזאת.

ומה עם 230 הישראלים שאיבדו את חייהם בהגנה על מפעל שדינו נחרץ לכליה עוד בראשיתו? כולם, כולם מתו לשווא. זאת מחשבה קשה, בלתי נסבלת, ועל כן כולם ממהרים להכחישה. מתנחלים ופוליטיקאים מרבים למלל על ה"גבורה" ו"העמידה האיתנה" של מתנחלי עזה, שרשמו "פרק מפואר" וכו' וכו'. גבורה עיוורת, עמידה על דם, פרק מפואר של איוולת ושכרון כוח. רק המתים, משני הצדדים, אינם יכולים להטיח בנו את החשבון הפשוט: נכנסנו לרצועת עזה, יצאנו אחרי 38 שנה בדיוק כמו שנכנסנו, בלי להשאיר זכר, רק 2,830 בני אדם נהרגו בשביל זה.

מניין ההרוגים ששילמו בחייהם על הכיבוש הישראלי בגדה המערבית גדול עוד יותר. אלפים נהרגו ועוד ייהרגו לשווא. יום יום מתווספים אליהם נוספים, ישראלים שמשוכנעים שהאחיזה בשטחים שווה כל מחיר, פלסטינים שמשוכנעים שהתנערות מהכיבוש שווה כל מחיר. ישראל מטפחת לאחרונה את האשליה שהפלסטינים יסכינו עם "גושי ההתנחלויות" התקועים כמו עצם בגרונם. שרון וממשיכיו יפנו כמה עשרות יישובים מבודדים בשומרון וימשיכו לפטם את מעלה אדומים, אריאל ואפרת. הישראלים בקרוב ישכחו שהיה פעם דבר כזה, הקו הירוק; באיוולתם יחשבו שגם הפלסטינים שכחו ממנו. המצוקה הכלכלית שיוצרת חומת ההפרדה גם היא תזין את התסכול בצד השני. הנה כי כן, הכתובת רשומה על הקיר: מאבק מזוין, עתיר דם ושכול, עוד שנים ארוכות.

מי שנשבע היום שאריאל לא תפונה כמוהו כמי שנשבע לפני שנה שנווה דקלים לא תפונה. בהבדל אחד: חטאו של המתנחל באריאל, ושל כל מערך התמיכה הממשלתית בו, כבד הרבה יותר, משום שלרשותם כבר עומד לקח עזה, חד וצלול ונוקב: אוכלוסיה כובשת דינה להתפנות, במוקדם או במאוחר. אלא שהם עוצמים את עיניהם ומסרבים להבין. ובעוד כך וכך שנים, כשערימת המתים תגבה מול עיניהם ותאיים לקבור את המדינה כולה, וסוף סוף נתפנה מכל הגדה המערבית, ישלפו האנשים הציניים האלה שוב את ה"גבורה", "העמידה האיתנה", ו"הפרק המפואר" ההוא, שממשיך להיכתב בדמנו.