שתף קטע נבחר

אנושיות בשידור חי

יש הרבה דרכים לסקר את האסון בניו אורלינס, אבל יש רק דרך אחת נכונה: אריאנה מלמד צפתה בערוצים השונים וגילתה שגם אנושיות עושה טלוויזיה מצוינת


 

מתעוררים מאוחר מדי

 

מה עושים באסונות של אחרים? חובשים קמטי-דאגה על מצחם של שדרנים, מטים את הטון לכבד-איטי-קודר, מחכים ממקום הקטסטרופה, עד שההבנה נוחתת כמו לבנה על הראש. ואז, או-אז, מתגלה טלוויזיה בגדולתה או באיוולתה.

 

ערוצינו השונים, כרגיל, עשו כמיטב יכולתם, שזה ממש לא הרבה. למען הסדר הטוב, הבה נתרץ זאת תחילה במחסור בכתבים ובאמצעים. הרי אנחנו – גם אם אנחנו בערוץ 2 – איננו משופעים בציוד, אין לנו איש בשטח, האיש שלנו רק יצא לדרכו וטרם הצליח להגיע, כשהצליח, נתקע בלי הסעה, ובל נשכח את הבדלי השעות – הדרמה הלוגיסטית הקטנה והלא-חביבה הזאת שמוכרת לכל צופה מעשרות מחדלי דיווח במקרה של קטסטרופות מקומיות, מתעצמת וודאי בהרבה כשהאסון מכה מעבר לים. אז נהייה סלחנים כלפי ערוצינו, ורק נציין עוד שמתחת לערימת התירוצים מסתתר לו סדר יום לא ממש מלבב, שכולל ראשית את הפופיק שלנו, שהוא הדבר החשוב ביותר בעולם, שנית – את שכנינו הפלסטינים, שלישית - את העולם הערבי במידה שהוא משרה עלינו תחושת איום בדרך לפרסומות, רביעית – זוטות נאות מעולם הרכילות וחמישית, או תשיעית – כל היתר. קתרינה היתה צריכה להסתדר בליינאפ של כל היתר, וכך עשתה בערוצינו.

 

בסדר היום הזה, שאין בו מקום לזולת או לחמלה אמיתית על הזולת, מתעוררים מאוחר מאוד ושולחים מישהו לאצ'ה, או לקוסובו, או להשד-יודע-היכן, איתי אנגל טוב בזה, הוא תמיד יודע להגיע ולא להיתקע ולחזור עם הסיפור, אבל באיחור גדול. אחר כך מתבכיינים קצת על כך, שהארועים אצלנו זוכים לסיקור איטי ומוטה. נו, מה? גם לאחרים יש סדר יום משלהם והסכסוך המזרח תיכוני האסוני הזה הוא בסופו של דבר רחוק כל-כך. אולי פעם ילמדו ערוצינו להפסיק להתלונן ולהביט במראה? ספק גדול.

 

אבל ההגינות מחייבת לומר שלא רק אנחנו נכשלנו. קחו למשל את השידור השכלתני הקר והמנוכר של ה-BBC, שהיה ראשון הערוצים להתחשבן עם הממשל האמריקני באותו טון מעצבן שבו הבריטים מצטיינים בהאשמת הזולת שהאנגלית שלו שונה משלהם. לעולם יידע הערוץ הזה למצוא את האשמים בטרם נספרו הגופות, לעולם יידמה הטון כקצת מלגלג, כאילו מתחת לטקסט רובצת ההכרה הברורה ש"אצלנו אין דבר כזה".

 

עוד נכשל תמוה: CNN. מישהו עוד ייתן את הדין על בחירתם להתייחס לקתרינה בימים הראשונים כאל עוד חלק מסדר היום, במקום להפוך את הסופה לחזות הכל. מנוכרים וקרים ובינלאומיים לעילא, כתבי CNN לא הצליחו להחדיר למוחות הצופים את הבהלה והבהילות, וביומיים הראשונים לא מצאו סיפורים-אנושים-מזעזעים במידה הראוייה כאן, ואם יש מקום בו היא ראויה, הרי זה האסון הגדול בתולדותיה של ארצות הברית. צפייה בשידורי ה-CNN במינון גבוה מאוד בימים האחרונים העלתה תחושה לא נוחה שהערוץ לא ידע ש"הם", The people out there, כפי שאמרה קונדוליזה רייס בהתבטאות אומללה, הם בעצם "אנחנו".

 


 

שפילברג לא היה עושה זאת טוב יותר

 

לא צריך להיות מנוי-"הארץ"-40 שנה (ואני לא מנויה וגם לא אהיה, למקרה שתהיתם. גם לא מרבה לקרוא אותו) כדי להעניק לחדשות פוקס את התואר "ערוץ החדשות הכי צהוב שקולטים אצלנו". תמהיל מוזר של פרשנות וניגוח עם צבעוניות יתרה של כתבינו שבשטח, הופך את הצפייה בערוץ הזה בימים כתיקונם למין פרודיה של "ארץ נהדרת". במקרה הטוב, הם

מתפרשים כלא רציניים ומאוהבים עד כלות בכוכבי-הניגוח האגרסיביים שלהם, שלעומתם אילנה דיין שלנו היא חתלתול פועה בחשיכה. והנה, אני מזפזפת ונתקלת בטלוויזיה מעולה, מדהימה, טלוויזיה במיטבה בזמנים קשים: פתאום הטון החצי היסטרי של הרלדו מתאים לגמרי למציאות, מפני שהוא עומד במרכז הכינוסים של מה שהיתה פעם העיר היפהפיה ניו אורלינס, והוא מוקף עשרות אלפי פליטים-בארצם, ומשם הוא שופך את מררתו על ממשל בצדק גמור, ומן האולפן מבטיחים להעביר את הקובלנות הלאה וגם גוררים פנימה את אותם פקידים שאפשר לגרור ולהאשים נקודתית במחדלים מתועדים היטב.

 

והנה, במקום אחר עומד כתב על גשר עם 500 בני אדם בלי מים ומזון ותרופות ומשווע לעזרה לכו-לם, ונותן נקודות ציון מדוייקות להצנחה של סיוע ומהאולפן מתקשרים עם מי שצריך ודואגים לזה. ובעוד זה מתרחש, עוברים לכתבנו לענייני רפואה ובריאות, והלה מצוי בבית חולים שדה מאולתר והוא מסביר מה קורה ומה נחוץ והולך להפשיל שרוולים ולעשות עוד משמרת כי הוא קודם כל רופא ובן אדם ואמריקני, ורק אחר כך פרשן של "פוקס".

 

וכך זה נמשך: ראשית היו שם בני אדם. פרשנים כועסים ששימשו כקווי תקשורת חיים בין השטח לבין החלונות הגבוהים. כתבים שהצילו בני אדם ורק אחר כך עלו לאוויר. וגיבורים לרגע, גיבורים גדולים באמת: את ריצ'רד צושלאג, בעל שירות אמבולנסים פרטי קטן מניו אורלינס, אזכור תמיד. הוא התקשר לפוקס ותיווך במאמצי הצלה של עשרות אנשים, הוא העביר בקשות ותחינות ורשימות מדוייקות של ציוד נחוץ מבתי החולים עימם הצליח ליצור קשר, אל העולם החיצון. הוא היה שם ביום ובלילה, והוא עצמו איבד את כל שהיה לו, מלבד דבר חשוב אחד: את אנושיותו.

 

ומתברר שאנושיות בזמנים קשים עושה טלוויזיה מצויינת. כך, כשראשוני הצ'ינוקים מגיעים אחרי שישה ימים למרכז הכנסים ומתחילים לארגן רכבת אווירית להוצאת הפליטים מאזור האסון, הרלדו, כצפוי, אומר God bless America, וכולם מציינים לשבח את הצבא וממשיכים לרדת על הנשיא, אבל למלים יש טעם של אמת צרופה, של שמחה אחרי יגון, של אמונה בכוחה של אומה להציל את עצמה ולהמציא את עצמה כל יום מחדש. שפילברג לא היה עושה זאת טוב יותר. וכן, במיטב המסורת הצהובה, פוקס יטפחו לעצמם על השכם במשך חודשים ארוכים בשל טיפולם הנכון באסון, ויגזרו קופונים בכל פינה. הפעם מגיע להם.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
משפחה עוברת על פני גופה
צילום: איי פי
צילום: רויטרס
הסופה בניו אורלינס
צילום: רויטרס
לאתר ההטבות
מומלצים