ספינת האשליות

עוד לא נדמו הדי הפינוי בעזה - וכבר מצלצלים פעמוני הבחירות. הפינוי נשכח מהלבבות, ממש כמו פייגלין ועשרות פוליטיקאים ואישי ציבור, שהבטיחו שההתנתקות לא תהיה כי הם לא ייתנו - אבל מיהרו להיעלם ברגע שהיה גם היה. השקט שלאחר הסערה מקפל בתוכו את ההלם שאחז במפונים ובמנהיגיהם. הפינוי באמת הפתיע אותם, הרי מנהיגיהם ורבניהם הבטיחו להם חזור והבטח כי "היה לא יהיה" וישועת השם כהרף עין", עד שנגררו לאוטובוסים. עכשיו, ביבי מבטיח בנייה בציר המחבר בין ירושלים לבין מעלה אדומים; עכשיו שרון, כדרכו, כבר מתחיל לבנות, ולא טורח לפנות את המאחזים. עכשיו, מבשלים המתמודדים הצפויים בבחירות את ההלם הבא.

התנועה הציונית היתה מושתתת כולה על אקטיביזם ועל עובדות בשטח - עוד דונם ועוד עז, והיישוב היהודי הקטן הפך למדינה. צורת ניהול זו, שהיתה נכונה לימי הישוב, יצרה תרבות שלטונית בעייתית שנסחבת עד היום. הראיה לכך היא שכל ההחלטות הגדולות, שהתקבלו בעשרות השנים האחרונות, נעשו ללא תכנון ברור ושקוף, ללא כוונת מכוון ובלי הכרעת רוב דמוקרטית. כך היה לאחר מלחמת ששת הימים ובעיקר אחרי יום כיפור, כשהמתנחלים התחילו להקים באופן פרטיזני את מפעל ההתנחלויות והממשלה ליוותה אותו תמיד באישור בדיעבד. לא היה משאל עם, לא היתה הצבעת רוב, אפילו לא משאל מתפקדים, שהחליט על הקמת התנחלויות בשטחים, על ההשלכות הברורות שנובעות מכך.

ואפילו על המשנה הסדורה הזאת אי אפשר היה לסמוך - בגין הבטיח לפני בחירות 77' עוד "אלפי אלוני מורה", אבל כרת הסכם שלום עם המצרים והחזיר את כל סיני. גם רבין וגם ביבי הבטיחו לא לסגת מעולם מרמת הגולן, אבל ניהלו מו"מ חשאי לירידה מהרמה. וגם שרון דיבר על נצרים כעל תל-אביב, גם לאחר שנבחר, אבל מיהר לצאת עם תוכנית ההתנתקות ופינה ביום אחד את ההתנחלות המבודדת.

הגיע הזמן לשנות את דרך קבלת ההחלטות בישראל. הגיע הזמן להניח את הדברים על השולחן, וכמו שכבר אמר ראש ממשלה אחד בעבר, להסתכל לציבור בלבן שבעיניים ולומר לו את האמת: המציאות הפוליטית של השנים האחרונות מחייבת הסדר מדיני עם הפלסטינים, שסופו סיום הכיבוש הישראלי בגדה וחזרה לגבולות 67', עם תיקונים כאלה ואחרים ושמירה על גושי ההתנחלויות הגדולים. כל תוכנית לפשרה מדינית שהוצעה עד היום - מתוכנית רוג'רס, דרך מתווה קלינטון, ועד יוזמת ז'נבה - הגיעה בסופו של דבר כמעט לאותה נוסחה. ואף שכולם מבינים מה חייבים לעשות, ואף שכל ראש ממשלה שנבחר - מהימין ומהשמאל - מסביר כי דברים שרואים משם (כלומר פוליטיקה) לא דומים לדברים שרואים מכאן (כלומר, מה שנכון לעשות עבור הציבור כולו) - כולם ממשיכים לשחק את המשחק. הרי גם אם ייבחר עוזי לנדאו לראשות הליכוד ויגיע לראשות הממשלה, התוצאה לא תהיה שונה בהרבה. ברגע של חולשה, אפילו הוא גמגם לעיני המצלמות, בלחש, כי בתנאים מסוימים יסכים לפשרה.

ח"כ אבשלום וילן מציע לשלם פיצויים גם לתושבי הגדה המוכנים להתפנות כבר עתה, עוד בטרם הסדר, כדי שלא ייתפסו בלתי מוכנים לפני הנסיגה הבאה. הייתי מוסיפה לכך סעיף נוסף: ישראל חייבת להחליט מה יהיו גבולותיה העתידיים, ולא לאפשר התיישבות מהעבר השני שלהם. זוהי החלטה ביטחונית, אבל לא פחות מכך מוסרית - אין טעם לשחק בחייהם של אנשים שייאלצו להתפנות מאותם מקומות.

הפכנו קורבן לתרבות עצימת העין, שנוסדה בתקופת המדינה שבדרך. עכשיו נשאר רק לשאול, איזה מחיר נמשיך לשלם - בחיי אדם ובכלכלה - עבור האשליות שאנחנו מוכרים לעצמנו. הגיע הזמן למערכת בחירות אחרת, שלא מוכרת אשליות אלא עוסקת בהתוויות פתרונות למציאות, שיהיו הטובים ביותר לישראל. ספינת האשליות של ארץ ישראל השלמה כבר עלתה מזמן על שרטון, אולם חלק לא קטן מנוסעיה ומנווטיה עדיין ממשיך לשגות באשליה כי תפליג הלאה. הגיע הזמן שנדע להעניק לנווטים המסוכנים האלה את היחס המגיע להם.