איך קרה שנפלו השמיים

ביום ראשון, ה-9 בספטמבר 2001, התקיים טקס החנוכה מחדש של ה"סנטרל סינגוג" - בית-הכנסת הרפורמי הגדול והעתיק של ניו-יורק בשדרת לקסינגטון, אשר חלקו הגדול נשרף שנתיים קודם לכן. מאות האזינו לשלל נאומים, רובם מליציים ומשמימים. על בימת המוזמנים, באמצע רחוב 55, ישבו שניים משועממים במיוחד - ראש העיר, רודי ג'וליאני, ואני, הקונסול הכללי של ישראל בניו-יורק. כאשר הבימה כולה זעה ורעדה, פניתי לג'וליאני ואמרתי לו: זו בטח הרכבת התחתית שנוסעת ל"ינקי סטדיום" (אצטדיונה של קבוצת הבייסבול הניו-יורק ינקיז). לא היית מעדיף להיות שם? המשכנו לשוחח על מצב הקבוצה, וג'וליאני אמר: אתה ואני תמיד נפגשים בכל מיני ארועים רשמיים. לא הגיע הזמן שנשב לשיחה רצינית על הינקיז? בוודאי, עניתי, אבל אתה אדם עסוק. שמע, הוא לחש, מחר יום שני, יש לי דיוני תקציב כל היום. אבל ביום שלישי, ה-11 בספטמבר, אני פנוי כל הבוקר. תתקשר מחר ללישכה שלי ובוא נקבע ל-09:30. 

ביומן שלי ושל ג'וליאני עדיין רשומה פגישת פסגה בנושא הבעיות של הינקיז, פגישה שאמורה הייתה להתקיים 27 דקות אחרי שהמטוס השני פגע במגדל התאומים הדרומי, 44 דקות אחרי ההתרסקות הראשונה. חייו של ג'וליאני, אשר עתיד היה לסיים את תפקידו חודשיים אחר-כך, השתנו מן הקצה אל הקצה. ניו-יורק לעולם לא תהיה מה שהייתה. ועל אמריקה כולה נפלו השמיים.

כמה ימים לאחר המתקפה הגיע לביקור שר החוץ, שמעון פרס. תדע לך, הוא אמר, בוש נבחר לנשיאות פעמיים. פעם אחת בנובמבר 2000, תחת ענן של אי-לגיטימיות, ופעם שנייה ב-11 בספטמבר. רק אז הוא היה באמת לנשיא. ואכן, אותו יום, והמלחמה בטרור עליה הכריז ג'ורג' וו. בוש מיד אחרי הפיגועים, עיצבו, הגדירו והשתלטו על נשיאותו. מכורח נסיבות שלא תכנן ולא עיצב, היה בוש ל"נשיא עת מלחמה" (Wartime President), בדיוק כמו לינקולן במלחמת האזרחים, ווילסון במלחמת העולם הראשונה, רוזבלט בשנייה וג'ונסון בויאטנם. את המלחמה החליט בוש להפוך לנושא המגדיר את מנהיגותו, לטוב או לרע.

האוקיאנוסים לא מספיקים

ההשפעה המיידית על סדר היום האמריקני הייתה ההכרה ששני אוקיאנוסים רחבים, קנדה מצפון ומכסיקו מדרום אינם מגוננים על ארצות-הברית. אמנם, ב-1941 הותקפה פרל-הרבור שבהוואי בידי יפן, ואכן, יסוד ההפתעה והשינוי הקיצוני והמהיר בסדרי העדיפות של אמריקה לאחר ה-11.9 עמדו מיד להשוואה ביקורתית לאותו דצמבר מר. אך למעשה, מאז מלחמת 1812 נגד הבריטים לא הותקפה ארצות-הברית גופא, או מה שקרוי "48 המדינות הרציפות".  

אמריקה למדה על בשרה מה מסוגל טרור פונדמנטליסטי איסלאמי לעולל, תוך שימוש באידיאולוגיה קיצונית, מניעים פוליטיים, הזדמנות וזמינות, מטרה קלה יחסית וטכנולוגיה לא משוכללת אבל מתוחכמת - מתאבדים. טילים מונחים אנושיים. לאחר התדהמה, העלבון, הכעס והאבל, באה ההדחקה הבריאה. אמריקה, שבה האופטימיות היא פילוסופיית חיים מנחה, החליטה שלא להסתכל אחורה אלא להמשיך הלאה. אומרים שניו-יורק היא לא באמת אמריקה. אולי. אבל אין יותר אמריקה מניו-יורק, ואין כמו ניו-יורק לבטא את האנרגיות והיצירתיות של אמריקה. אף שהעיר התוססת הזאת שונאת בתשוקה גדולה את כל מה שבוש מייצג - ובוש בז למה שהיא מייצגת - בסך הכל, שניהם מייצגים את שני גווניה של אמריקה בראשית המאה ה-21.

השיח הפוליטי, התקשורתי והאינטלקטואלי בתחום יחסי החוץ של ארצות-הברית עסק מיד בסופה המעשי של הבדלנות ובחוסר הרלוונטיות והתוחלת של זו, כחלופה מעשית למעורבות והגמוניה בין-לאומית. אמריקה אינה יכולה יותר להתכנס בעצמה בין שני אוקיאנוסים, ואדמתה ואזרחיה אינם מוגנים בעריהם ומשרדיהם. יש מאבק אמיתי בין ציביליזציות (בין אור לחושך ובין טוב לרע, על פי פרשנותו האוונגליסטית של הנשיא), מאבק שהיא - מנהיגת העולם החופשי, מעצמת-העל היחידה, האימפריה של סוף המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 - צריכה וחייבת להנהיג.

החלק ההתקפי הפעיל של המאבק הוא מחוץ לגבולותיה, אבל חובה להגן על היבשת עצמה. לשם כך היה צורך בתיאום מודיעיני מוגבר בין שלל סוכנויות עוינות, קנאיות לשטחן וסמכויותיהן (סי-אי-איי, אף-בי-איי, אן-אס-איי ועוד), ובהגברת האבטחה במרכזי קניות, שדות תעופה ונמלי ים, תחבורה ציבורית, מאגרי מים, בנייני משרדים ואצטדיוני ספורט - כל זאת תוך פגיעה בחירויות הפרט לטובת מניעת טרור. הביטוי הביורוקרטי והפוליטי המיידי היה הקמת מחלקה פדרלית חדשה, "המשרד לביטחון המולדת", עם תקציב של 40 מיליארד דולר.

קץ קץ הבדלנות

ארבע שנים אחרי, ניו-יורק התאוששה ואף משגשגת יותר מהתקופה שלפני הפיגועים. אמריקה הסתגלה לאי-הנוחות הכרוכה במערכה למניעת טרור (אם כי לא עמדה בינתיים במבחן נוסף). היא ממשיכה לעסוק בה ואף הרחיבה אותה בעיראק, במסע שיווק צבאי ופוליטי להשכנת דמוקרטיה במזרח התיכון - ערש הציביליזציה האחרת - הרבה מעבר למנדט שנתן לה העולם. קץ הבדלנות העלה לדיון לא רק את הצורך במאבק עולמי בטרור, או את נחיצות המלחמה בעיראק והתועלת בהמשכה, אלא גם את שאלת סדרי העדיפויות שבוש, נשיא עת המלחמה. כל עוד העניין הוגבל לנושאים כמו קיצוץ במסים, רפורמה במערכת הביטוח הלאומי, שינויים במערכת הבריאות ומינוי שופטים - הדיון התקיים בהקשר ובזירה בהם פועלת הפוליטיקה האמריקנית מאז ומעולם. 

ואז, ארבע שנים אחרי ניו-יורק, באה ניו-אורלינס. גם מהשמיים, אבל לא בהפתעה. הרס עצום - אבל אין אויב להאשימו. טרגדיה - אבל ללא כתובת לנקמה. אם לאחר ה-11 בספטמבר עסקו הדיון והביקורת במדיניות החוץ של ארצות-הברית, ובהיבטים של היעדר שיתוף פעולה בין זרועות מודיעין - הקטסטרופה שהנחיתה "קתרינה" על שלוש מדינות הדרום נוגעת לליבה של הדמוקרטיה האמריקנית: מהו הממשל, מה תפקידו, עד כמה מעורבותו בחיים צריכה להיות עמוקה?

התקשורת האמריקנית מרבה לעסוק בימים האחרונים בהבדלים שבין פיגועי ספטמבר 2001 להוריקן של ספטמבר 2005. הדיון חשוב, משום שהוא עוסק בקרביים של תפקוד הממשל והביורוקרטיה ובשרשראות ההנהגה והאחריות. אבל מבחינת סדר היום הפוליטי האמריקני, המסקנה הסופית תהיה דומה: מסתבר ש"ממשל קטן" זה לא תמיד טוב. עכשיו הביקורת כפולה: מעורבות יתר בעולם, שמביאה למחיר יקר, ומנגד - הזנחה פושעת של התשתיות בערים הגדולות מבית. אם הביקורת לגיטימית, הרי שמדובר ב"קץ קץ הבדלנות". אי-אפשר להוציא מיליארד דולר בחודש בעיראק ולא לבנות סכר חדש בניו-אורלינס, או לחזק את פיגומי הגשרים בניו-יורק. 

אלון פנקס, לשעבר הקונסול הכללי בניו-יורק