שתף קטע נבחר

לאכול טורקי ולנוח

הם יודעים להכין הכל ממה שיש לים להציע, נהגי המוניות קיבלו כנראה רישיון בקרקס, ובזמן ההמתנה בתור לארמון טופקאפי אפשר להספיק לחזור לישראל. אין, אין על איסטנבול

עזבו אותי מהבזאר הגדול, מארמון טופקאפי, מהבוספורוס ומהמסגד הכחול. הפעם הגעתי לאיסטנבול כדי לאכול.

 

קחו למשל את קומקאפי, מתחם מסעדות דגים מהגדולים באירופה. שוחרי תוצרת הים ימצאו כאן יותר מ-60 מסעדות המתרכזות בשלושה רחובות. אח, הטעמים, הריחות, ההמולה. לחגיגה תורמות תזמורות רחוב שעוברות ממסעדה למסעדה, משולחן לשולחן, ומתאימות מוסיקה לבקשות הסועדים. בכל תזמורת כזו יש נגני עוד, כינור, תוף וקסילופון טורקי, והשמחה גדולה.

 

והם יודעים להכין דגים, החבר'ה האלה באיסטנבול - משלל מנות ראשונות ("מזה") ועד אחרונות, שהן אסון קלורי מוחלט. טוב, לאוקיינוס, אקוואריום או צ'מפארי לא באים לעשות דיאטה.  

 

והמחירים? מתאימים לכל כיס. אפשר לאכול כאן טוב מאוד, והרבה, ב-20 עד 30 יורו. וזה כולל

כוסית ראקי, העראק של הטורקים.

 

אחת התופעות המעניינות בקומקאפי היא אחוות השפים שחוצה גבולות בין המסעדות. מדי פעם עובר שף של מסעדה אחת בין השולחנות של המסעדות השכנות ומציע לסועדים מאכלים משלו. כששאלתי לפשר התופעה הבלתי רגילה, הסבירו לי שהשף הכין באותו ערב ספציאליטה משלו שאין לאחרים, והוא בא להציג אותה בפני השכנים. מכיוון שגם שפים של מסעדות אחרות עושים את זה בערבים אחרים, זה הפך לנוהג מקובל על כולם. זה אומר, אגב, שאם מישהו מבקש דג שבאותו ערב לא נמצא במסעדה שבה הוא יושב, השף פשוט הולך אל אחד הקולגות ומביא משם את המנה המבוקשת. 

 

המהפכה הצרפתית

 

מסעדות מצוינות נמצאות גם במקומות אחרים באיסטנבול, כמו "המטבח של יוליה" בבזאר הגדול. כאן מוגשים כדורי קבב מעולים ועוגת גבינה-תפוזים ששמה הולך לפניה.  

 

אזור מסעדות התפתח גם ברובע הצרפתי. העיריה וכמה יזמים הפכו רחוב במדרון הגבעה של גאלאטה ושני רחובות חוצים, לרובע פריזאי כמעט אותנטי. רק כמעט, משום שהמלצרים ובעלי המסעדות, שלכולן שמות צרפתיים (דזיר, לה טראס, לה ווי, לה בראסרי) מתעקשים משום מה לדבר רק טורקית.

 

הבדל פעוט נוסף: לצד שפע היינות והגבינות, והזמר הניצב על מרפסת גבוהה ומשמיע שאנסונים צרפתיים קלאסיים, לא כל האוכל כאן הוא על טהרת המטבח של פריז או ליון. 

 

סלאלום במונית

 

בכל ביקור שלי באיסנטבול אני מתפעל מחדש מנהגי המוניות בעיר, שהם הטובים, הווירטואוזים והאקרובטיים ביותר שפגשתי מעודי. תוך כדי נהיגה במהירות מסחררת

הם מבצעים סלאלומים בתנועה הצפופה, ולא בטוח שאפילו שומכר, אלונסו או ראיקונן היו מצליחים להתחרות בנהג איסטנבולי מצוי בכל הנוגע לשליטה בכביש.

 

נהג איסטנבולי מסוגל להיכנס ל"פתח" מזדמן בתנועה הצפופה, צר ככל שיהיה, ולצאת בשלום בצד השני. הוא גם יודע להסתדר עם הולכי הרגל הטורקיים המתפרצים לכביש והופכים אותו לשדה קרב מוטורי. רק מי שישב ליד נהג מונית באחת הירידות החדות מגבעת גאלאטה לקרן הזהב, במכונית לא אוטומטית, מסוגל להבין על מה אני מדבר.

 

רמזורים? עדיף שלא ניכנס לפרטים. נהגי המוניות המקומיים הם כפי הנראה עיוורי צבעים.

 

בלגן זה לא מילה

 

אין לי מושג איך אומרים בלגן בטורקית, אז אני מציע לקרוא לזה טופקאפי. קשה לדמיין אנדרלמוסיה גדולה יותר מזו השוררת במתחם הארמון-מוזיאון המפורסם בליבה של העיר. בחודשי הקיץ הלוהטים נאלצים רבבות תיירים, כולל טורקים מרחבי המדינה, לעמוד בתור לכרטיסים במשך שעה וחצי עד שעתיים. 

 

כאן עוד לא גילו את מחיצות הפלא המאפשרות תורים מסודרים, כך שעשרות אם לא מאות מסתננים חודרים מהצדדים ומאריכים את ההמתנה של שומרי הסדר הטוב. אחרי שכבר מצליחים לרכוש כרטיסים ונכנסים לתחום המוזיאון עצמו, קשה לראות רבים מהמוצגים בגלל הדוחק הגדול.  

 

וזו אולי סיבה לנחות באיסטנבול דווקא עכשיו, בחלוף חודשי הקיץ והחופשות. התורים בטופקאפי בטח נסבלים יותר בימים אלה. כך או כך, תמיד אפשר להתנחם בארוחה טובה באחת המסעדות באזור.  

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: דוד כרמון
ארמון טופקפי. אנדרלמוסיה
צילום: דוד כרמון
כיכר טקסין. אולי עכשיו פחות צפוף?
צילום: גלית קוסובסקי
מומלצים