הזיכרון שלכם מעזה

זה התחיל ב"סדין אדום" של ה-7 ביוני 67' ונגמר ב"אשמורת אחרונה" של ה-12 בספטמבר 2005. 38 שנים ו-67 ימים, 8,000 ישראלים, כ-1.4 מיליון פלסטינים, בשטח של 363 קמ"ר. המחיר: 268 הרוגים ישראלים, 193 מהם חיילים, וכ-2,000 הרוגים פלסטינים.  

אילו זכרונות תקחו אתכם משנות הנוכחות בעזה? מהי התמונה שתיחקק בזכרונם יותר מכל? ובשורה התחתונה, מה בעצם יצא לנו מכל זה? ביום בו התרוקנה הרצועה מישראלים, שתפו את הגולשים בתחושותיכם וחוויותיכם באמצעות מנגנון התגובות.     

להלן מבחר התגובות:

עופר מהמרכז כותב: "עוצר. אחרי עמי פופר נדמה לי. קורס מ"כים הוקפץ לעזה כדי לשמור על הסדר. סיור ב-10:00 בבוקר באיזה סימטה. מפקד הכיתה הוא גולנצ'יק. אנחנו כיתה של נ"מ. פתאום, המפקד שלנו, שמיתמר לגובה של כמעט שני מטרים, רולה ענק, קולט ילד בן שלוש מפר את העוצר. הוא מחוץ לבית. ביטחון ישראל לא יכול לסבול כזה דבר. עמי פופר רצח ערבים והם מסתובבים מחוץ לבית? הילד לא מבחין בנו, והוא משחק לו בחוץ. המפקד שלנו מאגף אותו, רץ אליו מאחור, ובצ'פחה מרסקת עצמות הוא תופס את הילד, מרים אותו מהחולצה, וזורק אותו, פשוטו כמשמעו, לתוך הבית. הסדר הושב על כנו. אזרחי ישראל יכולים לנשום שוב בשקט. הסכנה הוסרה".

הגולשת עדי: "העוצמה של הרב רפי פרץ. התמונה של החיילים ותלמידי המכינה הקדם צבאית בעצמונה רוקדים כתף אל כתף ומתפנים היא החזקה מכל. היא היתה גם תשובה לכל הקיצונים מימין ומשמאל שחיפשו דם בהתנתקות".

תל אביבית: "את ההתנתקות לבטח. אחד הדברים הקשים ביותר שראיתי בטלוויזיה - אנשים שנעקרו מבתיהם ממררים מבכי. אנשים בעלי אמונה חזקה ביותר, אנשי אידיאולגיה משכמם ומעלה. מקווה שהם יוכלו להתגבר על הטראומה ביום מן הימים".

"ברוך שפטרנו"

סמלת במיל', מת"ק ארז: "כמעט שנתיים ביליתי שם בשנים 95-97. תורנות סוף שבוע כשרבין נרצח. מוצאי שבת, שומעת רדיו דרך הטלפון החכם ופתאום בלאגן ומדווחים על יריות ואז ישר רצים לטלוויזיה לראות מה קורה. וכמה ימים אחר כך, ערפאת בא לפגוש את פרס בבסיס שלנו כדי להביע תנחומים, והחיילים המצחיקים שלו ניתלים על המכוניות הנוסעות, ולפני המפגש הלכאורה היסטורי, שב"כניקים ממלאים את הבסיס. 

"ואחר כך ביבי, שפתח את מנהרת הכותל, והיו מהומות קשות באזור התעשייה, והצלם של ערוץ 2 נפגע, ואותנו הבחורות פינו מהבסיס. הש.ג. בבסיס לא רחוק חטף כדור בבטן, ככה רצו השמועות. תוך 20 דקות התפננו, רעש מחריד, מיני-מלחמה ואני עוד לא בת 20.

"וכל המפגשים שהתקיימו במת"ק, ודיונים ארוכים ומפגשים עם פלסטינים שבאו לטפל בכל מיני עניינים אדמניסטרטיביים מול המינהל האזרחי למען תושבי הרצועה. ותורנויות לילה עם סיפורים של המפקדים על איך היה פעם, בעזה. ותורנות של יומיים בדהניה, כשאת מגלה באיזה תנאים קשים המשת"פים הפלסטינים חיים והלב נמעך. והסיבובים בין המחסומים, עם מדי ב'. מעבר קרני ורפיח, מגן 12 והשאר, נוסעים לשם עם הג'יפ ומרגישים מלך העולם.

ברוך שפטרנו. כל השירות הצבאי הזה, עם הפלסטינים שמתעלפים מחום במתחם של הנפקת התעודות, והקצינים המעצבנים שחשבו שהשמש זורחת להם מהתחת. והמילואמניקים שבאו רק לשמור והתבאסו והקצין ההוא שהטריד מינית וכולם עצמו עיניים. ממש מיקרקוסמוס צבאי למהדרין. ברוך שפטרנו".

אחד הגולשים כותב על "זיכרון שלא היה": "הזיכרון שלי מעזה זה מפעלי ההייטק, האוניברסיטאות הטובות בעולם, השלווה, המרחבים האינסופיים, הניקיון והסדר המופתי, והכי חשוב האהבה האין סופית".

גולש נוסף כותב: "תמונת החיילים זוחלים בציר פילדלפי, מחפשים חלקי גופות של חבריהם לאחר אסון הנגמ"ש".