מעבר לפורנוגרפיה

אומרים שפורנוגרפיה זה עניין של גיאוגרפיה, אבל במחזה הבוטה של אנתוני נילסון, "הצנזור", הפורנוגרפיה היא רק המשחק המקדים למסע מוזר, מרתיע, מפחיד ומדכא למעמקי הבדידות האנושית, הסטייה המודחקת והכמיהה למגע.

המחזה מגולל בסדרת תמונות קצרות מפגש בין צנזור, פקיד אפור, שכפי שהוא מכנה זאת עובד ב"חור של התחת" של בניין הצנזורה, לבין יוצרת סרטים אוונגרדית שמתעקשת לגלות לו בדרכים לא כל-כך קונבנציונליות שהסרט הבוטה שיצרה הוא יצירת מופת, על-ידי זה שהיא דוחפת אותו לסדרת מגעים יותר ויותר נועזים. במקביל אנו נחשפים לצד האחר של חייו, עם אשתו, המנהלת רומן גלוי עם גבר אחר.

הבמאית, נויה לנצט, החליטה לביים את ההצגה דווקא על הבמה הקטנטנה והאינטימית של מועדון התיאטרון, והקרבה העצומה לבמה מעצימה עד מאוד את הדרישה מהשחקנים. לזכותם יאמר שהם עומדים במשימה בכבוד. קטיה זימבריס משכנעת בתפקיד אשת הצנזור, אך עיקר המעמסה נופלת על שני השחקנים הראשיים, קרן צור ושמיל בן-ארי. צור משכללת כאן את דימוי הפאם-פטאל שלה ומקרינה ביטחון עצמי וישירות מפחידים, אבל מצליחה גם להקרין את השבירות של הדמות לקראת הסוף. מולה בן-ארי עושה תפקיד מצמרר של גבר שנחשף בהדרגה במערומיו הרגשיים והולך ומאבד את ביטחונו ואת שליטתו בחייו. התוצאה היא הצגה שאולי תרתיע רבים, אבל שווה בהחלט צפייה, כי היא מצליחה לגעת בדיוק באותם אזורים מסוכנים ומודחקים שרוב ההצגות נרתעות מהם. הצגה חזקה ומטלטלת.